היא הייתה הסופרת הכי חסרת כשרון, למעשה היא אפילו לא יכולה
להיכנס תחת ההגדרה של "סופרת". היא הייתה כל כך גרועה שכל
התגובות שהיא אי פעם קיבלה היו ל"ת (אם אתם יודעים למה אני
מתכוונת...). היא הייתה כל כך גרועה, שאף אחד לא ביקר בדפיוצר
שלה, באתר הומה באדם בשם new stage. למעשה היא הייתה כל כך
גרועה שהיא הייתה צריכה לשלם לעיתונים בכדי שהם יפרסמו את
הכתבות/מכתבים/הערות שלה. היא הייתה ממש גרועה, שהיא הייתה
צריכה לפתות אנשים להיכנס לדפיוצר שלה, בכל מיני דרכים אפלות
שלא יתוארו לאדם הנורמלי. והכל היה רגוע יחסית, עד שיום אחד
היא החליטה שזהו זה, מעכשיו היא תהיה הסופרת הכי אהודה בעלום
ואנשים יצטטו אותה בגאווה כמו שהם עושים לדיקנס וקאמי. היא
לקחה נייר ועט וישבה מולם. שעה, שעתיים חלפו והיא עדיין ישבה
מהם, וזה לא שלא היה לה רעיונות, זה פשוט שהיא לא רצתה לכתוב
על משהו סתמי כמו שכולם עושים, היא רצתה לכתוב על משהו שהוא כל
כך יום יומי ומוכר שאף אחד לפניה עוד לא חשב לכתוב עליו, חשב
שהוא מיוחד מספיק בשביל שיכתבו עליו. היא המשיכה להסתכל על הדף
והנייר, ואחרי כחמש שעות של בהייה מתמדת היא נהייתה רעבה (כי
כל סופר חייב שיהיה לו כרס נשנושים, לא?!). היא נכנסה למטבח
והביאה מכל הבא ליד, וטרפה את הכל, ולא בחרה בחומר זול (סליחה,
נכנס לי השרוף לראש..כן כיאלו שזה לא קרה לכם אף
פעם,סנובים!).היא נכנסה לחדר החשוך (הנורה נשרפה), וישבה מול
הדף והנייר. אולי זה היה הדמיון שלה, אולי זה היה הרעב שלה,
אולי זאת הייתה יד אלוהים, אבל נדמה היה לה שהנייר זז קצת
ושהעט נהיה קרוב יותר לאוכל. היא פסלה את האפשרות הזאת מכיוון
שהיא לא רצתה להיות גם סופרת גרועה וגם משוגעת, והיא המשיכה
לנגוס ולבלוע,ולפתע נשמע קול:"היי דאבה!". היא הסתכלה ימינה
ושמאלה, וחשבה שהיא בכלל נשרטה עכשיו, ובפחד המשיכה לאכול
כשהיא בוחנת את האיזור מסביבה."ד-א-ב-ה!" נשמעה צעקה מכיוון
השולחן, והיא הסתכלה עליו, וראתה שזה העט והנייר!! מדברים
אליה!! עכשיו היא נשבעה שהיא לא תיגע יותר בגראס לעולם. העט
המשיך: "את לא חושבת שאת טיפה חוצפנית?! חמש שעות אנחנו צריכים
להסתכל עליך, מחטטת באף ומחפשת השראה בזמן שאת צריכה לחפש שכל,
ואפילו שלוק מהשתייה שלך את לא מציעה לנו?!" העט סיים את
דבריו, עוד הוא מדבר והנייר בא: "כן, ושלא תחשבי שאנחנו לא
ניקח ממך כסף על השעות האלו, אנחנו דורשים תחזוקה גבוהה!!". הם
סיימו לדבר, ובעוד היא מנסה לעכל את מה שקרה לה הרגע, הנייר
והעט קפצו על השולחן והתחילו לזלול לה את כל האוכל. לאחר כרבע
שעה הם פלטו גרפסים וציחקקו. והיא הייתה נבוכה."טוב אז מה אתם
רוצים לעשות עכשיו?" היא שאלה, והעט והנייר הסתכלו זה על זה
וחייכו לעצמם.

מה? לא סיימתם? די ניגמר הסיפור. מה קרה להם אתם רוצים לדעת?
טוב, אז היה להם לילה אחד של תשוקה שבגלל שהנייר והעט לא היו
פעילים הרבה זמן, גרם להם לשכוח להיזהר, וככה באו לעולם ניירות
ריחניים למיניהם ועפרונות crayons. היא עדיין לא כתבה משהו טוב
או זכתה לתגובות מאנשים, והיא הייתה צריכה לעבוד במשרה חלקית
במקדולנדס ולקוות שיום אחד היא תפרסם משהו מוצלח.
גם טיפשים יכולים לחלום.

הערות סופר:
צ'ארלס דיקנס למי שמספיק טיפש לא לדעת מיהו,היה סופר אנגלי
שהתחיל לכתוב בצורה הומוריסטית והפך את הכתיבה שלו לאחר מכן
לאומנות.בילדותו הכיר את המציאות של העוני ובאותה מציאות
חיי.בין היצירות היותר מפורסמות שלו (זה בטוח יהיה לכם מוכר)
נמצאים "אוליבר טוויסט","דיויד קופרפילד" ו"בין שתי ערים".
אלבר קאמי (למי שלא יודע בכלל מה זאת אומנות אם הוא לא יודע מי
זה אלבר קאמי) הוא מעין איש אשכולות,גם סופר וגם מחזאי ואני
חושבת שגם פילוסוף צרפתי.בא מרקע של מצוקה ועוני,דבר שהשפיע על
יצירותיו.בין יצירותיו היותר מפורסמות "הזר","הדבר"(בקטע של
המחלה לא משהו אחר) ובכלל זכה להערכתי בשל "המיתוס של סיזיפוס"
(שקראתי בערך בשל איזה קטע של התלהבות מאבסורד שהייתה לי החל
מהמחזה אבסורד הראשון שקראתי).
עפרונות crayons הם עפרונות על בסיס צבעי שמן,וגם השם של
החוברת (כן,כן חוברת ולא ספר) הראשונה שהוצאתי,לעיניי חבריי
בלבד-העולם עוד לא מוכן אליה.

הסיפור נכתב בשעה 6 בבוקר,לאחר לילה שלם של אי שינה,לכן אין
ליחס חשיבות לסיפור הזה,לא אמור להיות בו,כמו ברוב הסיפורים
שלי,משקל ספרותי,והלוואי שהפעם אנשים יבינו את זה!!

לימדו והחכימו.