כשאני חוזרת ומסתכלת על דברים שכתבתי,
תמיד נראה לי כאילו אני אדם מאוד עצוב, כמעט ואין לי שירים
שמחים...
זה מוזר שרוב השירים הטובים נכתבים ברגעי משבר וכאב.
נדמה שכשאני מאושרת קשה לי לכתוב.
המילים לא יוצאות אל הדף כמו פעם.
בזמן האחרון לא כתבתי בכלל...
למעשה זה הדבר הראשון שאני כותבת מזה שנה וחצי כמעט.
ולא מתוך עצב, אלא מתוך אושר.
הבעיה היא שאת האושר קשה להגדיר במילים.
במיוחד קשה להגדיר אהבה.
לפחות יותר קשה מלהגדיר כאב...
הכאב הוא חד ומורגש היטב, והאהבה היא יותר מופשטת,
יותר פשוטה.
כשאני עצובה קל לי להגיד למה אני עצובה, לפרוט על מיתרי
הדמעות.
אבל כשאני מאושרת, מאוהבת בטירוף אני לא מצליחה לומר למה...
ואולי הדרך היא בכלל לא לומר כלום.
רק להרגיש את העוצמה שיש לזה.
לפעמים חבל לי שאני לא כותבת על כמה טוב לי וכמה זה מרענן
ומפיח חיים להתאהב ולהרגיש טוב עם עצמי.
ולפעמים זה נראה לי ברור מאיליו  שהאושר לא צריך הגדרה או
מילים הוא רק צריך את ההכרה בו, את המודעות שהוא כאן ושהוא
אינסופי.