היא אמרה שהיא מתגעגעת, שהיא חושבת עליי והיא רומזת בצורה די
ברורה שהיא רוצה אותי... ואני שואלת את עצמי - האם אני חולמת?
החלומות שלי סובבים רק סביבה בחודשים האחרונים, היא נמצאת איתי
בנפשה בכל מקום ובכל שעה. אבל עם כל חלומותיי שקדמו לא תיארתי
לעצמי שהיא באמת... אולי באמת חלמתי. הכל בעצם חלום. אם אני
עכשיו אגש אליה, מה היא תאמר? כך לפתע פתאום? אבל, זה לא חלום.
כי אם ככה אני בתרדמת כבר כמה זמן. אני לא מרגישה טוב...
הרופאים ישר קבעו הזיות. הם חושדים שזה מהסמים. אבל לא
לקחתי... באמת... וגם היא יודעת. זה היה מזמן, נגמר כבר... אם
הייתי מחפשת מטאפורה הייתי אומרת שהיא הסם שלי. אני לא יכולה
בלעדיה, לא נפשית גם לא גופנית. כשהיא הלכה לזמן מה, ממזמן, לא
מבחירה, אמרתי לה שהיא השפיות שלי וכשהיא הולכת אני יאבד את
שפיותי... היא צחקה... זה היה באמת מזמן. באותו זמן, לא ידעתי
שאני מכורה... סמים קלים. היא צחקה, אבל חזרה, לא הייתה לה
סיבה ללכת. ועכשיו אני עמוק בתוך ההזיה... אני לא יודעת מתי
אתעורר... אני לא רוצה להפסיק. אנשים לא יודעים. לא הרבה
מבינים. הזמן עובר... אולי יום אחד באמת לא אצטרך ללכת רחוק
בשביל עוד מנה... למרות שאני גרה בעיר הסמים. אבל הסם הפרטי
שלי נמצא רחוק ממני. ואולי ביום אחד לא אשתגע מהרגע שאעלה על
הרכב שייקח אותי משם עד לרגע שאטעם שוב מהסם המתוק.
מהסם הזה קשה ובלתי אפשרי להיגמל.