ארבעה זאטוטים
סמוקי לחי ועליזי עיניים
בנו מגדלים בארגז החול.
הדוור, איש הצבי,
עבר בשריקה מתרוננת
ונפנף לעברם
בזרועות עמוסי מכתבים.
נעמדו הארבעה מחייכים
וליוו במבט את פסיעותיו.
אמרה רותי: "אבא שלי שוטר עם סירנה!"
אמר שי: "לאבא שלי יש חנות ממתקים!"
"אבא שלי נהג אוטובוס", אמרה נורית.
רק דני לא אמר דבר.
הוא שתק והביט במטוס ה"פייפר"
שנהם בשולי הרקיע.
ולא שאלו רותי, שי ונורית
מה עושה אבא של דני.
גם הם עקבו אחר המטוס
שהפך לנקודה זעירה מעל האופק.
אחר כך השפילו עיניהם, מוללו אצבעות
וחזרו לבנות מגדלים.
דני המשיך לצפות ברקיע.
הוא לא סיפר לחבריו מה עושה אביו.
דני גם לא יספר להם מה עשה אבא,
כי דלות המילים שבפיו
וגם המילים שבפינו
לספר על אבא של דני - טייס שנפל.
ובליל הסדר ישבו רותי, שי, נורית בביתם,
שמעו על עבדות מצריים ועל היציאה לחרות.
שאלו: "מה נשתנה הלילה הזה?"
הביטו סביבם וחשבו לעצמם שדבר לא השתנה.
ובבית דני הסבו לשולחן
סבא וסבתא, אמא, סמדר וכסא אחד מיותם.
שאל דני: "מה נשתנה?", הביט בכסא
ודמעות חנקו את גרונו.
כל כך הרבה השתנה.
ראה את עיני בני משפחות לחות והתחזק:
"הלילה הזה כולנו מסובים" - גם אבא איתנו.
פתח דני את הדלת לאליהו הנביא,
ליבו המה: "אולי אליהו יבוא עם אבא?"
"שפוך חמתך על הגויים", רעד קולו של סבא
ורעם מטוס מאחר בנשף
הרעיד את שלהבת הנר.