שמעון הוא אלוף החוף במטקות.
יש לו שיער שחור מתולתל וגוף קטן ודחוס. מאז שאני זוכר את עצמי
הוא משחק כאן מטקות ולא סתם קוראים לו האלוף של החוף.
הוא אף פעם לא מפספס מכה. הכדור נמשך אל המטקה שלו כמו אל
מגנט.
כששמעון משחק, כל החוף יושב ומסתכל עליו, וכולם מזיזים את
הראשים שלהם מצד לצד ואוכלים ציפורניים. כאילו כלום לא חשוב
חוץ ממי ינצח.
וכל הילדים עומדים מסביב ומחכים שמישהו יפספס מכה כדי שיוכלו
לרוץ ולהביא לו את הכדור.
שמעון משחק ליד המים ורץ יחף על הצדפים כמו על משטח מגומי והוא
כל-כך שחור שאתה לא יודע אם זה משיזוף או מזפת שנדבקה לו עם
הזמן. הוא תמיד משחק עם רוני שהוא גם המציל של סוכה 2 וגם תמיד
יודע להפסיד בכבוד. רוני הוא שזוף ושרירי ויש לו בגד ים קטן
וצמוד כזה שלא משאיר שום סיכוי לדמיון. הוא קירח, אבל יש לו
המון שערות על הגב ועל הכתפיים ולא איכפת לו שכל הילדים צוחקים
עליו וקוראים לו שעירוני. לפעמים הוא שט לו בחסקה ולפעמים סתם
מטייל על החוף, אבל רוב הזמן הוא עומד בסוכה עם המשרוקית
והמשקפת וצועק על כל המתרחצים ללכת לפה וללכת לשם כי אחרת הוא
סוגר את הים.
לרוני יש המון בחורות, אפילו שאין לו בגרות, וזה כנראה בגלל
שהוא נורא מצחיק ויודע לספר המון בדיחות.
בדרך כלל, אחרי ששמעון ורוני גומרים לשחק הם יושבים בקיוסק של
הרצל, שותים בירה ומשחקים שש-בש.
הרצל הוא מן טיפוס כזה שגם מחייך וגם מרמה אותך בעודף באותו
זמן ובגלל זה אימא שלי אומרת שצריך להיזהר ממנו.
המחירים אצלו תמיד הכי יקרים אבל לשמעון לא איכפת כי הוא תמיד
מנצח במטקות ורוני תמיד משלם. חוצמזה, זה הקיוסק היחיד בחוף.
למרות כל הדברים הרעים שאומרים על הרצל, הוא יודע להכין את
הפיתות הכי טעימות ולא מתקמצן על חומוס ופלאפל ושם סלטים
חופשי.
אצל הרצל הפיתה אף פעם לא נפתחת מלמטה ונוזלת לך על כל הבגד-ים
וכששואלים אותו מה הסוד של הפיתות שלו, הוא אומר שפשוט צריך
לדעת ממי לקנות, ומחזיר לך חצי שקל פחות.
בערך בצהרים, הרצל מכין פיתה עם טונה בשביל בני. הוא מבקש
משמעון ומרוני לשים עין על הקיוסק וצועד לכיוון החוף.
שם, ליד הגלים, עם כסא נוח חצי במים וחכה ענקית, יושב לו בני
הדיג שמרוב שהוא עסוק בלחכות לדגים, אין לו אפילו זמן לאכול.
לבני יש שיער ארוך בצבע לבן והוא מאוד רזה ועצוב. אומרים שהוא
חי לבד בצריף בצד השני של החוף ושהוא לא אוכל כלום חוץ מדגים
ומהפיתות שהרצל מכין לו.
כל יום בני יושב מהבוקר עד הערב ומסתכל על החכה שלו.
אף פעם לא ראיתי אותו תופס משהו, ואולי בגלל זה הוא כל כך רזה
ועצוב. יש לו ליד הרגל דלי שחור כזה ותמיד כשאני עובר לידו אני
מתקרב קצת ומציץ. סתם מתוך סקרנות, אבל חוץ ממים אין בו כלום.
כשהרצל נוגע בכתפו של בני, הוא קודם כל צועק עליו שבדיוק עכשיו
הגיע דג ענק והוא הפחיד אותו, ורק אחר כך אומר תודה ואוכל את
הפיתה שלו.
בדיוק כשהוא גומר לאכול מגיע ציון ומניח על החול ארגז מקלקר.
ציון הוא איש שמן ומזיע ואוצר המילים שלו מסתכם ב- "וניל
שוקולד בננה" וב "ילד תסתכל לאיפה שאתה רץ !".
ציון מוכר כל יום אלף ארטיקים והקלקר שלו אף פעם לא נגמר.
יש לו מסלול קבוע שהוא לא זז ממנו. הוא הולך מבני דרך כל
האנשים שעל החוף עד לראובן וחוזר חזרה.
ראובן הוא צייר עם קרש מיוחד והמון מכחולים. הוא נמצא כאן כבר
איזה 30 שנה ולמרות שהוא מתיישב כל פעם באותו מקום, (אולי כדי
לא לבלבל לציון את המסלול), יוצא לו כל פעם ציור אחר. כאילו
שהים משתנה.
ראובן מצייר תמונות עם ים סוער ותמנונים שאוכלים אנשים שמנסים
לברוח מספינות שטובעות ואין לו שום מושג למה הוא לא מצליח
למכור.
הוא אומר שהוא לא מודאג כי גם לפיקאסו לקח זמן, ובינתיים הוא
תולה את כל התמונות אצלו בסלון עד שיהיה מפורסם.

יום אחד, כאילו משומקום, הגיעה לחוף פרסיליה, עם בגד ים צמוד
צמוד וגוף הכי יפה בעולם. היא פרשה על החול מגבת אדומה, מרחה
על עצמה שמן שיזוף, ונשכבה על הבטן עם הפנים אל הים.
באותו יום שמעון כבר לא היה אלוף החוף במטקות. הוא היה אלוף
העולם. בחיים שלי לא ראיתי אותו משחק כל כך טוב. לרוני פתאום
היה נורא חשוב לנצח והוא קצת התרגז. אבל הוא לא צעק על
המתרחצים וכולם שחו איפה שהתחשק להם.
באותו יום כשקניתי אצל הרצל, הוא חייך ואני ישר בדקתי את העודף
ולא האמנתי. בפעם הראשונה בחיים שלי ראיתי גם את בני מחייך.
הוא שלף את הדג מהקרס וזרק אותו לדלי כשהוא מלווה אותו במבט של
מנצח.
בדרך לבני, ציון נפל לתוך בור שמישהו חפר. הקלקר נפל לו
מהידיים וכל הארטיקים נשפכו על החול. כל הילדים צחקו והתחילו
לברוח ואני ידעתי שמשהו רע מאוד עומד לקרות. ציון התרומם
ובמקום לירוק ולקלל הוא ניער מעצמו את החול והתחיל לאסוף את
הארטיקים. ילד קטן התקרב אליו והוא פתח את הקלקר והציע לו
ארטיק. שפשפתי חזק את העיניים וכשפתחתי אותם הוא כבר הספיק
לחלק את כל הארטיקים והקלקר התרוקן. באותו היום, כשעברתי ליד
ראובן, ראיתי תמונה עם ים שקט ועם שמש. היו שם גלשני רוח
צבעוניים ודגים שקופצים באוויר.
אמרתי לו שהיא פשוט מקסימה ושהלוואי והיה לי כסף לקנות אותה.
הוא צחק ואמר שכבר הזמינו איזה מאה חתיכות.
באותו היום הכל היה פשוט נפלא.
הים היה שקט, האנשים היו נחמדים ולא הייתה אף מדוזה.
הבטתי אל פרסיליה והיא החזירה לי חיוך. אחר-כך התהפכה ונרדמה.
ואני חשבתי לעצמי, איך הן עושות את זה לעזאזל ?
איך הן מצליחות לעשות כל-כך הרבה בלי לעשות בעצם כלום ?
וכאילו כדי להרגיז, בני זרק עוד דג אל הדלי.