יום אחד הסתכלתי עליהם,
על העצים
בהיתי בהם
וחשבתי קצת,
המחשבה עוררה בי רעד מעט,
רעד של צמרמורת,
סחרחורת של hang over
או בעברית, חמרמורת...
תחושה כזו בדיוק,
שאלתי לי - מה יקרה אם אקפוץ מצוק?
לאן אגיע?
אעלם לשניה,
אך היכן שוב אופיע?
האם אראה דמעות
אשר ימלאו אגם עם פנים אדומות?
והיכן אוכל למצוא שוב את האנשים שאיתם גדלתי,
אם יהיו לי חיי נצח, הרי שמתישהו אשכח היכן נולדתי.
ונשוב לעצים, לפרחים,
הרי הם ללא הרף צומחים,
ובשלב כלשהו הצמח נובל,
הוא לא נעלם הרי, הוא נשאר, ובלב חובל.
האם כך?
לעולם לא אשכח את הפרחים שנבלו בחיי,
כשימאס לי ואצעק, האם יהיה לכך די?!
הרי שצמח בלב פרח לו, וגם כשנבל,
ישאר בלב לנצח, משום שבו חבל.
לזכר ניר לוי אשר לקחו נשמתו וטרם הספיק לטעום מטעם החיים. |
