אני יושבת על הגג ומסתכלת למטה. המכוניות קטנות מבריקות. אבל
לא כמו בסרטים כשמסתכלים למטה, פה זו קומה 5 בלחץ, והמבריקות
זה מבריקות יחסית. ועל עמודי חשמל יונים. ואני מסתכלת. ולא אני
לא רוצה להתאבד אני רק סופרת אותם, מעשה תמים לחלוטין. ואז
עובר הרגע. ואז מתחלף השיר במערכת והיי אני שמחה יש לי מין
חיוך מטומטם מרוח על הפנים כי זה שיר של משינה שלא  קשור לכלום
ואני כזה מתחילה לזוז עם הקצב. והיונים שלמטה שמחות ומחייכות
והמכוניות - לכולן יש פרצופים. ואני מין כתם אפור כזה שפתאום
מתעורר לחיים, כאילו איזו קשת קמה והחליטה לטפס עלי ולהגיד
"היי זו פה, התעוררה" ואני מתעוררת ורוקדת. עד השיר הבא. והשיר
הבא עצוב. מונוטוני. ואני שוב כתם אפור על גג. מתיישבת על
הספות המוכתמות נשענת על כרית קרועה ומחבקת את הברכיים. לפעמים
אני אוהבת להרגיש כמו מישהו אחר, לדמיין שעכשיו אני דמות באיזה
סרט ואז אני מביימת לעצמי דיאלוג. זה קצת משוגע אם חושבים על
זה, יש פה גם פיצול אישיות וגם דיבור לעצמך תוך כדי היותך
מישהו אחר וכל זה מלווה בשיחה בקול ובמשחק. אני כל כך
מוכשרת... אז עכשיו אני רוצה להיות הומלס איך מרגישה בחורה
שאין לה בית? אין לה כלום אין שום דבר ששייך לה וזה לא מטעמי
אידיאולוגיה זה כי דווקא הפנים שלה נבחרו באיזו הגרלה של
אלוהים - הגרלת הפנים חסרות המזל של הדור. ועכשיו היא סובלת
מהכל, מכל דבר שהיא עושה כי אפילו השמחה מלווה בזיכרון ובידיעה
שכל זה ייגמר וישוב להיות כתם. כתם אפור. ואני יושבת ומחבקת
ומדמיינת ורוקמת בראש את החיים שלה, את הגברים שמנצלים אותה
ושוב כמו בסרטים (כי זה הכל, היא ובעצם גם אני חיות בסרטים)
והסמים שמוסיפים צבעוניות וטעם לחייה הריקים והעלובים. והיא
חיה על גגות של בתים עד שתופס אותה אחד הדיירים מעיר אותה
ובועט אותה החוצה. ואז קריאה מהקומה למטה. קוראים בשם מוכר, שם
מוכר, שלי... זה השם שלי...  ואז אני חוזרת לאותו גג רק שהפעם
ההומלסית מתפוגגת ונשארת אני. בחורה ממוצעת שלמטה יש חדר ובו
שולחן עמוס באוכל ומשפחה אוהבת וחיים צבעוניים ויפים. כנראה
שתמיד רוצים יותר או במקרה שלי פחות. הרי הרבה יותר מעניין
להיות הומלסית. יותר אקשן. אני סתם מפונקת שמשעמם לה ורוע נראה
די מזמין.