באוטובוס אדום,
אל הגבול הצפוני,
לידי חיילת ונהג.
מנקב כרטיס ומכניס לכיס,
מאחורי חיילת די לבד.
אני מסתובב אליה
לחיילת ואומר לה:
"אולי אפשר להטריד אותך מעט,
איך אפשר לחיות עם סוג של מחשבות
על איך להגן ובדרך לא למות."
מחייכת, עיניה ירקרקות:
"תלוי את מי אתה שואל.
זה לא עצוב למות בשביל מי שאתה אוהב."

באוטובוס אדום,
מעביר ת'זמן,
עם חיילת ונהג.
מכניס לכיס, מגרש ממני קורי שינה.
משחזר לי, את דבריה,
שתי עיני נעצמות.
אם הכל תלוי באהבה, אז למה רסיסי המרגמות?
מחייכת, עיניה ירקרקות:
"תלוי את מי אתה שואל.
בא תביט כאן,מהחלון,
הנה עמק יזרעאל."

באוטובוס אדום,
הנוף ממהר,
השיחה כמו מתעכבת לאיטה.
מנקב כרטיס, ומכניס לכיס,
החיילת מתלהבת ואני איתה.
"אם הגנת
על מולדת הגיע זמן להיות אבוד.
כי בלילה, הצבא,
ממש דומה לאזרחות."

מחייך, עיני לחות:
"תלוי את מי שואלים.
אם הצבא הוא האזרחות
אז למה בית קברות לחיילים"?