היא מביטה על המצרכים הנעים על הסרט השחור, ישר לידיה המיומנות
של הקופאית. כשמגיע תורו של החלב, היא מחווירה ואומרת: "אלוהים
אדירים. שכחתי לנעול את הבית". היא עוזבת הכל וממהרת הביתה.
הקופאית לא מתרגשת, "בטח מקרה חירום" היא אומרת לעצמה. קורה לה
לפחות פעם ביום.
"שיהיה בבית, רק שיהיה בבית. אולי הוא אפילו לא שם לב שהלכתי",
היא ממלמלת לעצמה. אין לה אוויר. היא מסובבת את המפתח. גם הבטן
מתהפכת. "יוסי?! יוסי?!" הוא לא שם. הוא לא שם!
היא מתיישבת לרגע. "אולי תיכף הוא ייכנס", היא מנסה להירגע.
הוא לא נכנס, היא לא נרגעת. היא מרימה את הטלפון ומתקשרת לכל
האנשים שהיא מכירה, לכל מקום שהוא יכול ללכת. "זאת אשמתי", היא
אומרת לצד השני של הקו. "זאת אשמתי, שכחתי לנעול". היא נוסעת
למשטרה.
המזגן מקולקל והאוטו לוהט. היא נזכרת איך הם ישבו עם חברים
במסעדה השבוע, חגגו לו יום הולדת 60. הוא היה כל כך מרוחק, כמו
במציאות נפרדת. כל הארוחה לא הוציא מילה, רק עישן בשרשרת.
כשחיכו לקינוחים הוא יצא החוצה להתאוורר. מהחלון ראתה אותו
יושב ומדבר עם המאבטח. לחברה שישבה לצידה לחשה, מתנצלת: "מי
שלא הכיר אותו קודם, לא מבין, לא יכול לתאר. הוא היה אדם אחר".
בלב היא ביקשה שייעלם. שפשוט ייעלם.
"זאת אשמתי, אישה אנוכית שכמותי". הדמעות והזיעה מתערבבות על
לחייה. היא נכנסת לתוך התחנה, לוקחת מספר ומחכה בתור. היא
מדמיינת לעצמה איך כובלים אותה באזיקים ומובילים אותה לתא
סורגים, שיש בו רק מיטה, אולי לצינוק. היא מתענגת על המחשבה,
שיהיה לה את המקום שלה; שיהיה שקט. אם כבר להיות כבולה למשהו,
אז לפחות לעצמה.
מגיע תורה, כמו החלב. החיים הם סרט נע. אנשים הם מצרכים: פג
תוקפם והם מחמיצים.
היא נכנסת לחדר. שוטרת צעירה יושבת מולה. "כן, מה הבעיה?" היא
שואלת. "בעלי נעדר" היא עונה. השוטרת פותחת את שפתיה, כמו באה
לומר משהו, אך האישה מיד קוטעת אותה: "אל תשאלי אותי כמה זמן.
זמן לא משחק כאן תפקיד. לבעלי אין תחושה של זמן". היא מספרת לה
הכל והשוטרת רושמת:
"אני לא יכולה לעזוב את הבית ליותר משעה - שעתיים, איתו או
בלעדיו. לפני כחצי שנה עברנו דירה לרחוב אחר בתל-אביב, עם
מעלית. רק אז הבנתי עד כמה המצב חמור. הוא היה יוצא לסידורים,
או לטייל עם הכלב - ולא חוזר. אחרי זמן מה הטלפון היה מצלצל
והשכנים הישנים, או הדיירים החדשים מהדירה הקודמת, היו מעברו
השני של הקו מודיעים לי, כי הוא שוב שם, דופק על הדלת ומצלצל
בפעמון בהיסטריה, צורח שאפתח את הדלת. 'שעת צהריים', הייתה
אומרת השכנה, 'הכלב נובח, תיקחי אותו מכאן!' הייתי אוספת אותו
אליי, מסבירה לו שוב ושוב: 'אנחנו לא גרים כאן יותר, זוכר?
עברנו דירה...' הוא היה מביט בי, נבוך ומנותק ועונה: 'נכון,
נכון... עברנו דירה'.  זה קרה כמה פעמים". השוטרת קוטעת אותה
ומבקשת תיאור מדויק של בעלה ושתספר לפרטי פרטים את כל מה שקרה
היום. היא נזכרת, מתארת, מספרת. השוטרת רושמת, מקפלת, מעבירה
לשוטר אחר ומתיישבת. פעולות שגרתיות הנעשות כמובן מאליו.
"נמתין עכשיו", אומרת השוטרת. "הם יימצאו אותו. את יכולה
בינתיים לשבת כאן איתי". היא נשארת במקומה.
"הלכנו לרופא. הוא אמר אירוע מוחי. נימים מתפוצצים, הוא אמר".
האכזריות שבהסבר הפשוט, חושבת לעצמה השוטרת ומעקמת מהדק נייר.
היא חושבת על ההורים שלה, על אנשים מבוגרים, על גוף בוגדני.
היא חושבת על האישה היושבת מולה. איך הייתה פעם צעירה, אהובה
ונחשקת - והיום אפילו זיכרון לא נשאר ממנה במוחו של בעלה.
"מוטב שאלך הביתה עכשיו, למקרה שיחזור", אומרת האישה. "נודיע
לך אם נמצא אותו, יהיה בסדר", עונה לה השוטרת.
היא מגיעה לדירה, מכינה לה כוס תה ונכנסת למיטה. היא מרגישה
רווקה, גרושה או אלמנה. היא מרגישה שלווה שלא הייתה לה מזמן
ונרדמת מיד. בחלומה, הם צעירים בשלושים שנה, יושבים בבית קפה
בפריז. שתי כוסות יין אדום,מוסיקה מתנגנת והוא מבקש את ידה.
היא מחווירה ואומרת: "אלוהים אדירים. שכחנו לנעול את החדר".
צלצול טלפון מעיר אותה לפתע. היא מרכיבה את משקפיה ונדהמת
לגלות איך החדר התכסה כולו בכתמי צל עגולים ומלבנים, כמו ציור.
"מצאנו אותו" אומרת השוטרת. "הוא משך סכום כסף גדול מחשבון
הבנק שלכם. ככה מצאנו אותו. הוא בתחנה".
היא נוסעת אליו. חזרה לדיבור הדל, לשאלות החוזרות, לשקט הנוראי
ולמחשבות שהיא אינה מצליחה לפענח. חזרה לאיש שנימיו מתפוצצים,
שהיה פעם בעלה והיום הוא זר. היא נכנסת לתחנה, הוא יושב שם כמו
ילד שאיבד את אימא שלו. היא אוספת אותו אליה והם נכנסים
למכונית. בדרך הוא מוציא קופסה קטנה. "תתחתני איתי", הוא אומר.
"אני אוהב אותך".