משום מה, הפרטים והשמות כאן כן אותנטיים. שיהיה. אולי זה מוסיף
איזה משהו לסיפור, ואולי פשוט התחשק לי...

אתמול היה לי חלום על לירז. ככה, סתם. משום מקום נפלתי לתוך
החדר שלה, והיא, בלי חלק עליון, גוררת אותי למרפסת בחוץ,
ואנחנו מתחרמנים לנו, מול השכנים ומול כולם. כאילו לא אכפת לה.
וזה היה מוזר, כי הביישנית הזאת תמיד רצתה שנסגור כל חלון או
פתח אפשרי לבחוץ כשהיינו לבד. אבל לא כל כך היה אכפת לי בחלום,
רק נהנתי לנשק וללטף אותה שוב, וגם זה רק כי ידעתי שהיא נהנית
מזה. היה איזשהו משהו בילדה הזאת שהיה גורם לי לחשוב בעיקר
עליה בכל קטע של מגע פיזי. שתהנה, מגיע לה. לא שיש לזה הסבר.
אבל היום, אני יותר שואל את עצמי למה בכלל אני חושב עליה.
כשאתה אוהב מישהי, אוהב מאוד, אתה מרגיש לפעמים כאילו כל העולם
שייך לך. ובד"כ גם יש לך את האשליה כאילו הקשר לא ייגמר, כאילו
תמיד תרגיש מאושר כשאתה מחבק אותה, כאילו היא תמיד תהיה שם
לחבק אותך בחזרה. ואז הקשר נגמר לו, מסיבותיו שלו. אם אתה
משלים עם זה, אתה מבין בסוף שהקשר היה צריך להסתיים, כי מישהו
למעלה החליט או סתם בגלל שככה זה. כמו שאמרתי - מסיבותיו של
הקשר עצמו, שלעד יהיו שמורות עמו, שהרי הוא כבר קבור באדמה.
המצחיק הוא, שהשלמתי עם זה כבר על ההתחלה. לא ניסיתי להחיות
אותו, לא הצקתי לו. מאז ההלוויה, השיחה שבה אני והיא נפרדנו,
חשבתי שהגעתי איתו לסיכום: הוא קבור איפושהו בתוך הלב שלי,
ואני לא מציק לו והוא לא מציק לי.
אבל לירז עדיין רודפת אותי לפעמים. סתם ככה, לפעמים מופיעה
במחשבה עם החיוך שלה. מר קשר, בסיכום שלנו לא עמדת, יא מניאק.

מאז הקשר, אני לא יודע מה קורה לי. בצד הטוב, מצאתי יותר זמן
לחברים. גם קצת הצטערתי שלא ביליתי איתם יותר בזמן הקשר. אלו
אנשים כל כך טובים, שממש לא הגיע להם שאליה הייתי מתקשר פעם
ביום, ואליהם לפעמים רק פעם בשבוע. בצד הרע, למשל, יש לי מין
כזאת בעיה בקשר עם בנות, שאני לא מצליח לשים עליהן. אני גם לא
מבין כל כך מה אני מחפש בעצם. באחת שסתם כיף לצאת איתה לא ממש
בא לי להשקיע, ומישהי שהיא סתם בשביל זיונים גם לא בא לי
להשיג. סתם בגלל שאני לא ממש נהנה מזה. אולי כי אי אפשר להנות
מזה עם מישהי שאתה לא ממש רוצה אותה. עדיף כבר סתם לצאת עם
חברים לסיבוב עם המכונית, אפילו שאין כלום לעשות.  
אני חושב גם שאולי אני מחפש את המישהי הזאת שאני סתם אחבק
אותה, ויחזור אלי איזה שריד מהרגשת האושר שהייתה לי פעם.

הסתכלתי היום על מישהי קרובה אלי מספרת שהיא מאושרת עם החבר
שלה, וכמה שהיא אוהבת אותו. וחשבתי מצד אחד שנורא כיף לה, אבל
מצד שני הייתי עצוב בשבילה שהיא תצטרך לשלם את "המחיר". רץ
עכשיו איזה שיר ברדיו, עם שורה שאומרת "I suppose that it's
the price for falling inlove"
אולי כי באמת, בסופו של דבר, יש לזה מחיר. בעולם החומרני של
היום, אתה משלם על כל דבר שגורם לך הנאה (חופשה, מוזיקה,
גלידה) בכסף, ועל אהבה, שגורמת לאושר הכי גדול, אתה משלם בכסף
קצת אחר.

אז שמעי, לירז, איפה שלא תהיי, רק שתדעי שאני לא רוצה לחזור
אלייך. ממש לא. אבל את "המחיר" אני עדיין משלם. כשנפרדנו,
הרגשנו הקלה, ואני עדיין חושב שזה היה הדבר הכי נכון לעשות.
אני גם עדיין חושב שאת בכלל לא מסוגלת להבין, ואני לא חושב שאת
משלמת "מחיר". אז אולי לא חווית גם אושר כל כך גדול, וזאת כבר
בעיה שלך. ושלא יכולת להבין אהבה, זה נהיה בעיה שלי. ולא, אני
לא כועס שבכל זאת אמרת שוב ושוב שאת אוהבת אותי, כי אולי את
עדיין לא יודעת שאת לא יכולה להבין. מצד שני, מי אני שאגיד דבר
כזה.

אהבה עושה לאנשים דברים משונים. לפני שבוע חבר טוב שלי אמר לי
שהוא מתכוון להתחיל קשר עם אותה לירז. תקראו לזה צחוק הגורל,
אני חושב שזה חבל שאנשים עושים צחוק מהחברות. אולי זה טוב
שאנשים מראים לך את האופי האמיתי שלהם מתישהו. אבל מצד שני
עדיין איבדתי חבר, וגם איבדתי אהבה.
אז "המחיר" הוא שכשיש לך אהבה, אחרי זה גם יהיה לך את החיסרון
הזה כשתאבד אותה. אלו כללי המשחק של היקום. אבל לקחת ממני חבר,
אפילו שמלכתחילה לא הייתי צריך לקרוא לו חבר, זה כבר כאילו
לירז התעקשה גם להשיג נצחון במגרש הביתי שלי. אז בבקשה, הנה
לך. מול כל השניים וחצי אנשים שיקראו את זה, אני מודה שניצחת.
אז מה? עכשיו אני אפרט כאן את כל התכונות הרעות שלך כדי שאותם
שניים וחצי אנשים יגידו בתגובה שאת לא שווה את זה?
אז זהו, שלא. אני רק יפרגן לאיזה להקה, ששרה שיר ברדיו שהוא
ממש נכון. (והוא היה עוד יותר נכון לפני שאיזה טייסטו מאמסטרדם
עשה לזה רמיקס)
Delerium, innocente of love.
קבלו מחיאת כף ממני.