פקד בני (כרישי) סמולרצ'יק
כן, כן, ככה קוראים לי. פשוט כולם מכנים אותי כרישי כי ככה בא
לי. וממש לא בא לי שיתבלבלו ביני לבין ההומו ההוא
מפלורנטין...
בכל מקרה, מחר אני הולך לגמילה. אני לא בנאדם של טיפולים וכל
החרטבונה, אבל הבוס שלי, נקבה שתלטנית, הכריחה אותי ללכת לשם
אחרי מה שקרה לי. נעדרתי כמה ימים ובינתיים הייתי בסרטים,
חלמתי שהבוס שלי כלאה אותי בתוך אקווריום. כשמצאו אותי
התרוצצתי שיכור במשרד והנה אני עכשיו נכנס לדירה שלי כדי לארוז
מזוודה.
אני פותח את הדלת בידיים רועדות והמפתחות רועשים. הדלת נפתחת
ואני צועד בצעדים כבדים פנימה. כל כך ריק הבית. שזה יופי, אין
אף אחת שתנדנד לי, אני לא צריך לדאוג לאורגזמות של אף בחורה
ואני יכול לגרבץ חופשי. ואם בא לי קצת חום ואהבה וכל החרטא
הזה, אני יכול להשכיר לשעה מה שאחרים משיגים בחינם.אני פותח את
התריסים לאוורר קצת את הדירה. כל כך מאובק וקודר ומחניק, הבית
אני מתכוון. היתה לי פעם אישה, עד שהיא הבינה שהיא יותר נהנית
עם נשים והתגרשה ממני. מצד שני, זה היה צפוי, היא באמת היתה
מתעכבת לי על הפטמות יותר מדי כששכבנו.
עוד חודשיים אני חוזר למשטרת באר שבע ואז אני מנהל את המחלקה
למעקב אחרי חייזרים וכו', המחלקה שנקראה על שם שוסטר ועכשיו
קרויה על שם הכוסית.
ציון
הלכתי דקות ארוכות על חולות באר שבע, מתרחק לאיטי מהחללית של
ידידי סקוויק, כשלפתע נפל לי האסימון...
היא ישבה עדיין מול המראה, מדברת לפוחלצים שלה, כשנשמעה נקישה
על דלת החללית.
"מה שלומך, סקוויק?", התזתי בזעם לעבר אניטה, כלומר ידידי
סקוויק.
"שלומי בסדר, מה... מה קרה לך?"
חייכתי לעברו חיוך מהול בזעם.
"הבנתי מה אתה מתכנן..."
"שראאאג, נפלת על הראש...?"
"כל השיבוטים שעשית לעצמך וכל כלי הנשק שקנית, הכל מסיבה
אחת..."
אניטה חייכה חיוך שחצני, מה שהשתלב יפה עם הצללית בסגול מזעזע
שכסתה את עיניה.
"זה נכון, אני הולך להשתלט על בניין הכנסת ואז...."
סקוויק הידק את החגורה לפתע וצלה בעזרתה המבורגר לארוחת
צהריים.
"ואז על העולם כולו!!!", צעקתי לעברוה, "נכון?!"
הוא שתק לרגע מבולבל ואז חייך.
"האמת שתכננתי אחרי זה להשתלט על עיירה קטנה, למשל דימונה, אבל
אני אלך על הרעיון שלך, אני אחשוב בגדול!!! ועכשיו....", אמר
כמעט בלחש, " אני לא יכול לתת לך להפריע לי בתוכניות, נכון?"
הוא שרקה במשרוקית וטפיפות רגליים קטנות נשמעו מכל עבר. בתוך
שניות הייתי מוקף בשכפולים קטנים של אניטה, גמדים מאופרים
בצורה זוועתית עם מבט רצחני בעיניים וקצף של כלבת בפה.
"נו, מה לעשות, כנראה שזה הסוף שלי...", חייכתי בכניעה, כשלפתע
שלפתי מכיס מעילי רימון עשן ונמלטתי מהחללית.
רצתי כאילו אין מחר, משתעל עשן מחניק כל כמה צעדים, עד שהענן
הסמיך היה מאחוריי וגם סקוויק. מתנשף ועייף חייגתי בטלפון
הסלולרי שלי לציגלר.
נו, תעני, נו....
רב- פקד קארין ציגלר
"מזאאאאאל טוב!!!"
נשפתי בכל כוחי על העוגה , מכבה בקושי את 35 הנרות שעליה.
המנוולים בתחנה ממש ערכו בדיקה יסודית... חייכתי חיוכים
מפלסטיק לכל פקודיי, אחרי הכל בנאדם אחר היה חושב שזו הפתעה
נאה ליום הולדתו...
"איך העוגה?", חייך אליי נימני.
"בסדר, אבל בואו נסיים את המסיבה, יש לנו הרבה עבודה", נסיתי
לענות בנימוס כשהטלפון צלצל.
"ציגלר, מדבר צ'", אמר בקושי סוכן המוסד האהוב עליי, שנשמע
כאילו רץ במעלה הר או משהו.
"מה קרה, זה דחוף?"
"כן, אחרי מספר חודשי מעקב אחרי עבמים, גיליתי דבר מדאיג:
מתוכננת פלישה לכדור הארץ... לאף אחד בתחנה אין סיווג בטחוני
מתאים, בואי לבד לסמטה של שימי, אולי הוא יודע עוד פרטים..."
ציון
הסרתי את הז'קט האפור. אחרי הכל, אם יהיה בלאגן, עדיף שלא
יתלכלך.
"שלום שימי... עדיין עסוק בתרגילים הישנים...?"
הוא נבהל לראות אותי והשקשוקה שאכל התפרקה, מכתימה את הגופייה
שלו.
"אני... לא יודע... ממש לא לא לא יודע על מה אתה מדבר...", רעד
שימי המשתמש, מושך באפו, "התרגילים היחידים שעשיתי היו
עבורך..."
"אני מדבר על כמויות אדירות של נשק שמכרת לחבר שלי... או שאתה
רוצה שאני אזכיר לך...", התקרבתי באיום אליו, מוריד את
העניבה.
"תעזוב אותו, הוא שלי!!!", שמעתי קול נשי סמכותי מאחוריי.
הסתובבתי וראיתי אותה, מעיל העור האופייני מונח על גופה,
סיגריה מתנדנדת לה בקצה שפתיה האדומות כתפוח, מלטפת בידה
העדינה את האקדח.
רב-פקד קארין ציגלר
"שלום ציון, אז מה אתה רוצה ממנו שהוא לא נותן...", שאלתי
בקול רם.
"לדעתי הוא יודע פרטים על המשתתפים בפלישה לכדור הארץ, אני
חושב שאפילו ספק להם נשק..." לחש.
ציון
אחרי הכל, לא יכולתי להוביל אותה ישירות לאניטה, היא היתה
חושדת ושואלת מאיפה אני יודע את כל זה, הרי גם למוסד יש
גבולות...
רב- פקד קארין ציגלר
התקרבתי לשימי, נוקשת בעקבים בכבדות על גבי הסמטה. פתאום בא לי
להשתעשע, אז הוצאתי צבת ענקית מהכיס....
"עכשיו תגיד לי, טמבל, אחת ולתמיד, מה הקשר שלך לכל המקרים
המוזרים בבאר שבע...", סיננתי באיום...
"אני לא מבין על מה את מדברת...", מלמל מבוהל, שיערותיו
הקלושות הלבנות סומרות מהפחד.
"זה מוזר... הייתי מוכנה להשבע שעכשיו פסח...", חייכתי בעודי
מנופפת בצבת, "כי פתאום בא לי לפצח אגוזים!!!", צעקתי והדקתי
את הצבת האימתנית מסביב לאשכיו.
"איייי יא בת כלבה איייי אררררר!!!...", הוא צרח והתפתל, לפתע
נשכב ארצה והתקפל בתנוחה עוברית, כתינוק.
"בסדר, בסדר...", מלמל החלאה, " אני מודה...", בכה דמעות תנין,
"כבר שנים שאני עובד בשירותם של חייזרים, שאחד מהם עומד לפלוש
לבניין הכנסת... הוא מוכר לך בתור אניטה פללי, אך שמו האמיתי
הוא סקוויק... ויש לו חבר,בשם שראאאג, אבל את מכירה אותו בתור
צ..."
רעש מחריד נשמע מאחוריי בזמן שבטנו של שימי נוקבה וכל תוכו נזל
על המדרכה.
הסתובבתי. ציון עמד מאחוריי, אקדחו מעלה עשן.
"ציון!!!", מלמלתי לבנה כולי, "מה אתה עושה?!"
ציון
"זה בסדר, קארין...", הסוויתי את בהלתי, מחזיר את האקדח לכיס,
"הוא התכוון לירות בך..."
רכנתי לעבר הגופה ובזריזות ידיים זרקתי לכיסו מה שהחבאתי
בשרוול, מוציא את האקדח השתול מולה.
"את רואה?"
רב-פקד קארין ציגלר
נשמתי לרווחה.
"תודה...", אמרתי במהירות.
"הלו...? מי התורן במשטרת באר-שבע? כאן רב-פקד קארין ציגלר...
תשלחו אליי בבקשה מסוק... אני צריכה לנחות בירושלים בהקדם..."
אחרי טיסה של חצי שעה נחתנו ליד בניין הכנסת. קולות ירי נשמעו
כבר מהכניסה. ראיתי אותה שם, לבושה במחוך וביריות, שיערה דומה
לתוכי צבעוני... היא עפעפה בעיניה, יורה לעבר השומרים המבוהלים
שבקושי החזירו מלחמה קרני לייזר, מסמלת לחיל הננסים שבפיקודה
לירות מדי פעם.
"אחחחחחכככ אניטה...", מלמל אחד הגמדים כשחנקתי אותו. התקדמתי
לעברה, יורה בעוד חיל ננסי וחורכת לו את הצורה.
"תכף אשתלט על העולם, תכף ומיד, מוסא!!!", צייצה לעצמה אניטה.
"לא אם זה תלוי בי!!!", אמרתי בקול רם, רחוקה ממנה רק מטר
וחצי.
יריתי לעברה קרני לייזר, חורכת את אחרון הגמדים שלה. היא
המשיכה לעמוד שם בידיים שלובות, מביטה בהתרסה לעברי ולעבר
ציון.
עכשיו, עכשיו אסור לפספס, מלמלתי ויריתי קרן לייזר ישר לבטנה.
כלום לא קרה לה, היא הוסיפה לעמוד שם, מחייכת חיוך שחצני.
"עכשיו הרגזת אותי...", צייצה לפתע, אך קולה החל להשתנות מעט.
לפתע החלו להתנפח זרועותיה ופניה התעוותו.
נסוגתי בבהלה אחורה...
פתאום התנפחה כולה, הופכת ליצור ירקרק מפחיד... גם ראשה גדל
וכעת בגדיה נקרעו, חושפים יצור זכרי משורג שרירים, שלסתותיו
מלאות בשיני כריש מפחידות.
"ציוווווווןןןן!!!", שאגה הגודזילה, "מה לעזאזל אתה עושה
איתה?!"
הבטתי לעבר ציון בסקרנות, הוא הפנה אליי מבט נבוך. לפעמים אני
חושבת שציון יודע יותר ממה שהוא מראה. שזה בעצם הגיוני, ככה זה
סוכני מוסד...
"ציווון!!!", שאג שוב היצור בקול פצוע, "אתה יכול לחזור להיות
שוב אתי..."
"מה...?", לחשתי בזעזוע כלפי ציון, " ממש היית עם היצור
הזה?!"
הוא שתק שתיקה מביכה.
"היצור הזה", אמר לפתע, "הוא אנדרוגינוס... אז כדי לעקוב אחרי
בני מינו..."
"עזוב, עזוב, יש לי רושם שאני לא רוצה לדעת..."
מיד אחרי שעניתי לו אמר ציון משהו על זה שהוא צריך להזעיק
תגבורת והלך.
לחצתי על כפתור בצד הרובה שלי, שהחל לגדול.
יריתי לעברו, לעברה, מה שלא תהיה, קרן לייזר גדולה כמו תורן של
ספינה.
זה בקושי חרך לה את הפרווה.
היא ירתה לעברי, אז התחבאתי באחד השיחים.
פתאום יצא מאחד הבתים כרישי, שאושפז בקרבת מקום.
"שלום בוס!!!!", מלמל בהפתעה כשקרן לייזר של אניטה יצאה מתוך
בטנו, מפילה אותו על המדרכה.
הוא נאנק וסבל, השמוק השמן, מנסה לכסות את החור בבטנו. הכבד
שלו נשפך על הרצפה ומעניק לקבוצת נמלים מזון. הן התגודדו מסביב
לכבד שלו ונפלו, שיכורות.
לפתע פרץ מבין השיחים יצור ענקי עם לסתות כבירות מזילות ריר
מבעבע, ממש כמו הנוסע השמיני מהסרטים. גובהו היה כשל עמוד חשמל
וגופו הירקרק התנודד לכאן ולשם כשסקר בראשו את האזור. והנה רץ
כאחוז אמוק לעבר היצור ההוא, "סקוויק", נוגס בראשו ויורק אותו
פתאום.
סקוויק רץ מבועת ונטול ראש, נטול עשתונות כמו תרנגולת במצב
דומה, כשלפתע נפל על הקרקע והחל מפרכס.
היצור הירקרק השני רץ לכוון השני, נעלם כלעומת שבא.
"אני רואה שהתגבורת שהזעקתי עזרה לך", שמעתי פתאום את קולו
הידידותי של ציון, שהופיע שוב באורח מיסתורי.
ציון
"זה בסדר קארין", הרגעתי אותה, "את יכולה לעלות על ההליקופטר
שלך, המחלקה שלי במוסד תטפל בגופה..."
היא הודתה לי והתרחקה, אז ניצלתי את ההזדמנות כדי להתקרב
לגופתו של סקוויק. הוא התכווץ שוב והפך שנית לאשה משונה עם
מחוך וביריות, מצמיח ראש חדש שהמערכת החיסונית הגוססת שלו
הצמיחה.
"שראאאג", אמר בעיניים עצומות, "אולי אתה חושב שניצחת אותי,
אבל הקרב עוד לא נגמר. אחרי שעלית לספינתי לחצתי על כפתור
מיוחד בחגורה, כפתור שיפעיל עם מותי אקלים חורפי בכדור הארץ...
בני האדם היקרים שלך... אבודים... בחחחחח..."
הוא הפסיק לדבר, פניו הסגולות מאיפור תמידי מזעזע מקבלות גוון
כחלחל מבחיל.
הבטתי סביבי. רוח קרה לבנה החלה לנשוב, מבשרת רעות...
רב-פקד קארין ציגלר
כמעט שתיים בצהריים. התיישבתי לנוח על הספסל בתחנה, יעל מוזגת
לי קפה טורקי מעורר כמו שאני אוהבת, שמש של צהרי היום משליכה
קרניה השובבות דרך חלון התחנה אל הרצפה... רק כרישי, הבנזונה
השמן, איננו, אני... טוב בטח לא אתגעגע אליו, אך חסרונו
יורגש...
"תעשה לי טובה נימני", ביקשתי בטון מצווה, "תדליק רדיו..."
פררררר!!! פרררר!!! ( אוף, אין לי כוח לפתוח את הסלולרי
עכשיו!!!)
" כאן קול ישראל, השעה 2 והרי החדשות מפי עופר שכטר, קחו את זה
בסבבה גנובים... סוכל היום נסיון השתלטות על הכנסת ע"י
טרוריסטים. בין השמות שהועלו כחשודים במעורבות הועלה שמה של...
אניטה?! אניטה פללי?! וואט דה פאק?!"
"נימני, תפתח את הדלת בבקשה, חם לי", ביקשתי.
הדלת נפתחה לאט ואז בפתאומיות מבהילה נזרק נימני חמישה מטרים
לתוך התחנה כשסופת שלג פרצה לתחנה. יעל צרחה. כולם צרחו
והתרוצצו. מהומת אלוהים. השלג כיסה את כל השולחנות.
פרררר!!! פררררר!!!
"הלו?!", צרחתי לסלולרי, מנסה להתגבר על הסופה, "ציון?!"
"קארין, רציתי להזהיר אותך ש..."
"כן, שמתי לב!!!"
שלג מכסה הכל, כולם צורחים, מנסים לפלס בידיהם דרך לארון העזרה
הראשונה ואני לא מבינה מה הולך פה, אבל זה לא מוצא חן
בעיניי...
השמש מתחבאת, מפוחדת גם היא, לילה יורד על באר שבע המושלגת.
|