פעם היו לי שכנים, והיה להם כלב שקראו לו אוזו. (כמו המשקה,
אבל כלב). תמיד רציתי שיהיה לי כלב אבל אמא לא הסכימה. היא
אמרה שהם מלכלכים ושבסוף רק היא תטפל בו. אז תמיד הייתי הולכת
לשחק עם אוזו. היה לו גוף חום ורגליים לבנות. תמיד כשהייתי
רואה אותו, כשאני מתקרבת אליו הייתי בטוחה שהוא מחייך! הייתה
לו מין הבעה כזו על הפנים ופה פתו מאוזן לאוזן והוא נושם
ומתנשף בקצב אחיד כאילו הוא אומר לי: "היי היי היי אחותי, מה
קורה? באת לשחק איתי-נכון?" אהבתי אותו מאוד. הוא פשוט קרא את
המחשבות שלי וחייך. הרכין את ראשו על הברך שלי וחייך. סתם ישב
לידי וחייך. איזה כיף זה שיש מישהו שאוהב אותך כל כך, ותמיד
מחייך אלייך, במיוחד כשאתה מבואס נורא. אז מה אם הוא רק כלב?
לפחות הוא מחייך!
וככה העניינים התנהלו לאיטם במשך 4 שנים. 4 שנות רומן שלי ושל
אוזו החייכן עד שיום אחד השכנה סיפרה לי שהם נוסעים לשליחות
באיזו ארץ רחוקה. היה לי נורא עצוב! מה יהיה איתי ועם אוזו?
"אתם לוקחים אותו?" שאלתי. השכנה חייכה אליי ואמרה: "לא, אוזו
נשאר כאן. בערך." מה זה בערך?! או שכן או שלא! היא הסתכלה על
במין מבט מל רחמים כזה ואמרה: "את יודעת שאוזו כבר זקן, נכון?"
הנהנתי בראשי. אז מה אם הוא זקן? מה... זקנים הם לא נחמדים? כל
כך קיוויתי שהיא לא תגיד את זה, רק לא את זה! כל דבר אחד היה
בסדר אבל דווקא את זה היא אמרה. "אנחנו הולכים להמית אותו".
מהרגע הזה כבר לא הקשבת יותר. בעצם בכלל התנתקתי. לא ראיתי שום
דבר, חוץ מהחיוך הגדול שלו, עם הלשון הארוכה והשיניים
המצהיבות. רציתי לצעוק עליה, לשאול אותה באיזו זכות היא עושה
את זה בל לא הצלחתי. "את רוצה לבוא?" היא שאלה אותי ובגרון
חנוק מדמעות מיללתי "כן".
כל אותו הלילה לא הפסקתי למרר בבכי ולא ידעתי איך אתמודד עם
האובדן? איך אחיה בלי חברי אוזו והחיוך שלו?
נסעתי עם השכנים אל הוטרינר. ישבתי מאחורה במכונית עם אוזו,
ליטפתי את ראשו ולחשתי לו כל הזמן שאני אוהבת אותו. אני חושבת
שהוא ידע מה הולך לקרות. העיניים שלו היו עצובות.
כשהגענו הוטרינר הניח את אוזו על המיטה, הסתכל עליי והניח יד
על כתפי. הוא אמר: "אל תדאגי, הוא לא ירגיש שום דבר. וחוץ
מזה-עדיף ככה. באמת". רציתי להגיד לו שישתוק כי מה הוא בכלל
מבן אבל החלטתי להתמקד באוזו. ישבתי לידו כשהוטרינר הזריק לו
זריקה. אוזו הסתכל עליי עם העיניים העצובות. בכיתי. העיניים
שלו אמרו לי: "אל תבכי, יהיה בסדר". כמו בפעם ההיא כשנפלתי
מהאופניים ונפצעתי בברך.
הנשימה שלו הפכה להיות כבדה יותר ויותר. העברתי את ידי על פניו
בפעם האחרונה. הוא חייך חיוך אחרון. ידעתי שהוא יחייך! זה
החיוך של אוזו, החבר שלי. גם ברגעים הקשים ביותר החיוך שלו
עודד אותי. עכשיו זה לא כל כך הצליח אבל אני תמיד אזכור בליבי
את החיוך של אוזו, הזיכרון האחרון מהחבר שלי.