הדבר האמיתי היה מונח בתחנת זכוכית, זיכרון שביר
לאדם שהייתי קודם, לפני שנסעתי הרחק מכאן.
זו עדיין לא התחנה שלי.

"מישהו חשב על היופי הזה לפני",
אמרתי לנערה שעמדה לידי ולא הפסיקה
לשלוף עיתונים ישנים משרווליה. היא חזרה,
קראה שוב ושוב את מדור הנעדרים ולא מצאה
את הכאב הנכון לאובדן. הדמעות שלה
בלעו את כל השתיקות ברעב.
רציתי לספר לה איך פעם בטקס הסיום שלי
קיבלתי תעודת הצטיינות
ולבשתי את השמלה השחורה של ההלוויות,
למרות שהאהבה פעמה בלבו של הלילה.
ונראה שהחלומות לא יגוועו לעולם,
ונראה שהחושך האינסופי ימשיך לחבק
את כל אלו שהשתכרו מהשמפניה הכי יקרה
ולבעוט הצדה את אלו שהקיאו
מרוב אושר.

באותו לילה נקרעה שמלת התמימות שלי מעלי.

מהצד השני של האכזבה, גבר נשוי אחר לא הניח
לייאוש בעיניי לכבות את הזמן שבער בשערותיו
ונשף בעורפי. על הרציף, שפתי אוכמניות מתוקות
הופקרו לרחמי נשימתו והזכירו לי איך האהבה
הייתה במרחק הינד עפעף. "אבל אני רק רציתי לישון
כל הדרך הביתה", אני מסכמת עבורו וסוגרת
את המבט היפה שלי בארנק. עם כרטיס ושיר הלל
שמישהו פעם כתב לי, מבלי להתכוון. באותה נסיעה
חשבתי על האקדח שעזבתי על השולחן
בארוחת הצהריים,
ביני לבין השקט.

אנחנו עוד נלחמים מפעם לפעם.

יש לי כישרון נדיר להפר את היציבות שבפסי הרכבת,
רגליי מדלגות מעצמן אל תוך מערבולת הרס
ואני עוצמת עיניי. פעם רציתי למעוד על הבמה,
למדוד את הפעימות המתרגשות של הסומק על לחיי,
אך הקסם הזה התפוגג אי שם בגיל שש עשרה.
כמו שפן
מכובע קרוע.




06.07.04