במאהל קטן של שבט העזאות בדרום סיני מתחת להר הגרניט האדום חיו
משפחת אל-נוואח ומשפחת אל קונטירה. לבני משפחת אל-נוואח נולד
בן שנקרא, איך לא, מוחמד. בדיוק שנה אחר כך נולדה לבית אל
קונטירה התינוקת היפה וואחיטה.

הילדים שיחקו ביחד כתינוקות. התרחקו אחד מהשני כשגדלו מעט,
אולם כאשר הגיעו לגיל הנעורים הצטלבו מבטיהם פה ושם בפינות
הנסתרות של שבילי הגרניט האדומים. אפשר להגיד שבאופן צפוי למדי
נדלק מוחמד הצעיר על וואחיטה היפה.
הוא הטמין לה פתקים בשבילי הרועים רגע לפני שפסעה בהם. הוא
ניגן לה בחליל כשירדה למעיין למלא את כדה. הוא הניח לה עוזררים
מתוקים מתחת לעץ שבו נהגה לנוח עד שלבסוף עזר את כל אומץ ליבו
כדי לבקש מאביה שייתן לו את בתו היפה לו לאישה.

אבו קונטירה, אביה אל וואחיטה , חייך אליו ואמר: "חיכיתי לך
מוחמד, כבר זמן רב אני רואה אותך מסתובב סביב בתי. משפחתך
מכובדת ואתה בחור חזק וחרוץ. אתה תהיה הגבר המתאים לבתי היפה.
אבקש ממך לא יותר מאשר את המוהר המקובל, עשרים וחמישה עזים, לא
עז אחת פחות ולא עז אחת יותר. תעבוד קשה למעני וקח לך את
וואחיטה ושיהיה לכם במזל טוב."

כאשר היה מוחמד בן 13 קיבל לפי המסורת הבדואית חמש עזים מאביו.
מוחמד היה רועה חרוץ ומשקיען. כל בוקר עם הזריחה הוא הוליך
בשורה את עיזיו אחת בעקבות השנייה לראות בן קצוות הדשא הבודדים
שנחבאו בין סלעי הגרניט העצומים. הוא שמר על עזיו מכל משמר
ותמיד דאג שהן יהיו ביחד תחת השגחתו כדי שלא יעונה להן כל רע.

העדר גדל בהתמדה, אחרי שנה כבר היו לו תשע עזים, שנה אחר כך
שישה עשר. לקראת הסתיו מוחמד דאג לקחת אותן למקומות מרעה
משובחים ביותר בכדי שיכנסו רובן להריון כדי שעוד אביב אחד, עוד
עונת המלטות קצרה ויהיו לו מספיק עזים בכדי לזכות בארוסתו
הצעירה.

ביום חוף קר קרה האסון. עדר העזים המלוכד עלה בבוקר בטור עורפי
בנקיק צר ותלול אל עבר כר מרעה גבוה. העיזה המובילה, בטנה
מתנדנדת מזוג עוברים שנשאה ברחמה, החליקה על מעטה קרח דק שעטף
סלע גדול ונפלה על העיזה שמתחתיה. העיזה השנייה לא הצליחה
לבלום את אחותה ועפה ישר במורד התלול גוררת אחריה עוד שני
עיזים ומטר של אבנים. מוחמד הספיק לקפוץ הצידה בזמן רק כדי
לראות איך לרגע קצר הופך הנקיק למערבולת של פעיות אימה ואיברים
משולבים זה בזה במערבולת של עפר ואבנים. כששכחה המהומה נשארו
למוחמד רק שבע עיזים כדי להתחיל את העדר מנקודת ההתחלה.

עוד באותו הערב הוא פגש את וואחיטה מאחורי הסלע הגדול ליד
עינות התמרים ובכה על כתפה בכי תמרורים. "לא נורא" ניסתה לנחם
אותו וואחיטה "תן לי את הזמן לגמור תיכון. אני אחכה לך עוד כמה
שנים ובינתיים תוכל לגדל עדר חדש של עיזים".
כך עברו עוד שנתיים או שלוש, אך כאשר היו למוחמד כמעט עשרים
וחמישה עיזים פקדה שנת בצורת את המדבר. עדרים הצטמצמו מחוסר
מרעה והציפורים הגדולות האוכלות את הפגרים נראו בשמים בעקבות
הרועים. מוחמד הפעיל את כל חושיו וכישורי השטח המצוינים שלו
וטרח לחפש לעיזיו מעט מספוא דליל מפינותיו הגבוהות והמרוחקות
ביותר של הר הגרניט האדום. יום אחד הוא לקח את עדרו לפינה
מבודדת שם מצא מספר צמחים ירוקים ובשרניים. הוא הוליך את עיזים
אחת אחת דרך מעברי הסלע הבוגדניים מגשש וממשש כל אבן חלקה לפני
פרסותיהן של עיזיו היקרות. העיזים אכלו בתאווה את הצמחים
הבשרניים אולם למחרת בבוקר התברר שאלו צמחים רעילים. בקושי רב
עלה בידי מוחמד להציל תשע עיזים צעירות ממוות נורא בכאבים
וייסורים.
שוב בכה מוחמד על כתפיה של וואחיטה ושוב היא ניחמה אותו במילים
רכות: "תן לי ללמוד בסמינר למורים, ואחר כך אעשה לך מלא
ילדים".

מוחמד השקיע יותר ויותר בשמירה על העדר. הוא הוליך את עזיו ביד
חזקה ובזרוע נטויה אבל פעם אחר פעם כשהיה כמעט מגיע לגודל העדר
הדרוש לו כדי לקבל את וואחיטה לאישה היה קורה אסון בלתי צפוי,
פוגע בעדר ומחזיר אותו לנקודת ההתחלה.

אחרי שכבר לא יכל יותר הלך מוחמד לאבא של וואחיטה והתחנן:
"תעשה לי טובה, אתה רואה כמה אני עובד קשה בשביל וואחיטה.
תוותר לי בבקשה על כמה עזים ותן לי לקחת את בתך עכשיו לי
לאישה"
אבו קונטירה הסתכל עליו במבט חודר. "מוחמד היקר, דע לך: הכבוד
חשוב מהאהבה".
"האהבה היא כמו אש, היא יכולה להידלק ברגע, ואם תטפח אותה
ותספק לה חומר ואוויר לנשימה היא גם תבער ותחמם אותך. אך אהבה
יכולה גם לכבות או מה שקורה לעיתים קרובות יותר, לדעוך אל תוך
רמץ שחור. הכבוד הוא כמו יהלום שעובר מדור לדור או שהוא שלך או
שהוא אובד לנצח לך ולדורות הבאים."
"אם אתן לך את בתי ואפחית מהמוהר המקובל יצחקו עליך ועל ילדיך
כל אנשי השבט בדור הזה ובדורות הבאים. כיוון שלמדתי לאהוב אותך
כבן, לא אוכל להרשות לעצמי לעשות לך או לילדים של בתי היפה
עוול כזה."
אבו קונטירה האט את קצב דיבורו הסתכל על מוחמד במבט עצוב. "בתי
וואחיטה לא נהיית יותר צעירה, איני יכול לחכות כך עוד זמן רב.
עלי לקצוב לך עוד שלוש שנים, אפנדי משבט אחר כבר הציע עבורה
מאה וחמישים עזים. ראיתי איך בתי אהבה אותך כשהייתה נערה אבל
בשנים האחרונות אתה כל כך שקוע בעזים שכבר הפסקת לשים לב
לוואחיטה. כבר חודשים שאין לך זמן להביא לה פרח. בעמק לא
שומעים  אותך מנגן לה יותר בחליל. מזמן לא שמעתי אותך מספר לה
סיפורים. אינך שר לה שירים. אני חושב שהיא כבר לא כל כך בטוחה
שהיא מוכנה לחכות לך".

מוחמד עמד באמצע האוהל בהלם ולא ידע מה להגיד.
"שמע נא ידיד הצעיר", המשיך אבו קונטירה את דבריו "אני חושב
שרובצת על העדר שלך קללה. קום לך אל האיש הקדוש היושב למרגלות
ההר השחור אולי הוא יוכל להגיד לך מה לעשות".

מוחמד הלך ארבעים יום וארבעים לילה. הוא כמעט ולא ישן הוא
בקושי אכל או שתה הוא רק המשיך ללכת קדימה כדי להגיע מהר אל
ההר השחור, לפגוש את האיש הקדוש ולחזור לעיזיו השחורות.
לבסוף, מוחמד מצא את בקתתו הקטנה של האיש הקדוש. הוא סיפר לו
על אהבתו הגדולה ועל הקללה שרובצת על עדרו.
האיש הקדוש הסתכל על מוחמד ואמר "יש בך הכוח למצוא את התשובה.
קום וטפס אל ראש ההר, שב על הסלע השטוח שבפסגה ארבעים יום
וארבעים לילה בתנוחת לוטוס, אל תזוז. התשובה לשאלתך תצוף ותעלה
אל תוך ראשך".

מוחמד טיפס אל ראש ההר. השמש יבשה את עורו וצינת הלילה טלטלה
את עצמותיו. הוא נחלש יותר ויותר איבד ממשקלו אבל הוא לא מש
ממקומו. הוא לא הרגיש כלום, הוא לא חש בכאב אבל הוא לא התקרב
לידיעה. לפעמים היה נדמה לו שהוא שכח בכלל מה השאלה. והנה ביום
הארבעים רגע לפני שקיעת השמש הוא ראה חזיון מדהים. האיש הקדוש
בא אליו במעלה השביל הצר אל ראש ההר ואמר לו בקול שקט: "לך אל
חמש עיזך, קח חמישה ענפים עם חמש עלים מהשיח בעל העלה המחומש
ובמשך חמישה ימים שים להן את העלים בשוקת וודא שישתו חמש
לגימות בחמש בבוקר בדיוק".
"השתגעת?" צעק מוחמד, הרי כולם יודעים שמי שטועם מהעלה המחומש
איש לו יוכל לשלוט בו יותר. כל אחת מהעזים תחליט על דעתה באיזה
שביל ללכת, באיזה קצב היא תלך ומה היא תאכל.
"זו בדיוק הנקודה" אמר האיש הזקן. "כדי להצליח עם העדר לאורך
זמן אתה לא צריך לשלוט על העזים, אתה צריך לאהוב אותן ובעיקר
להאמין בהן. כי אם תיתן בהן אמון מלא ואהבה הן ידעו להעריך
אותך ויחזרו אליך כל ערב גם עם לא תשלוט בכל צעדיהן בשעות
היום. כל עז תמצא את דרכה שלה כדי לעלות בהר ולחזור אל המקום
החם שנותן לה אמון ואהבה".

מוחמד שמע בקול האיש הקדוש או אולי היה זה בקול נשמתו שלו.
העזים התפזרו כל בוקר לדרכן אך חזרו מידי ערב. פה ושם אבדה,
מעדה או נטרפה עז אחת או שניים. אבל העדר בכללותו גדל והתעצם.
מוחמד גילה שפתאום יש לו שוב זמן לעצמו כדי לנגן בחליל ולשיר
לאהובתו הראשונה.

מוחמד ווואחיטה נישאו אחרי שנתיים, חמישה חודשים וחמישה ימים.
נולדו להם חמישה בנים וחמש בנות. והם חיים באמון ואהבה עד עצם
היום הזה.