פעם היה לי צב.
קיבלתי אותו כשהייתי בן שלוש עשרה והייתה לי בר מצווה. דוד
שלי, אח של אמא שלי, הגיע במיוחד מארצות הברית. כשהייתי ילד,
הוא היה שולח לנו כסף בדואר ובגדים. הוא גר בניו יורק. לפני
כמה שנים הוא נעלם ואף אחד לא יודע איפה הוא, אומרים שכל הקטע
הזה שהוא אומר שהוא עובד בבורסה בוול סטריט זה סתם מסווה, גם
לי לא נראה ככה.
אז בכל אופן, ליום הולדת שלוש עשרה שלי הוא הגיע לארץ בטיסה
מיוחדת. הייתי בטוח שהוא יביא לי אופניים או סקטים או משהו
אמריקאי כזה, אבל לא, הוא הגיע לבית שלנו עם קופסאת קרטון
ובתוכה צב.
הסתכלתי על הצב ומיד על דוד שלי, הוא תמיד הצחיק אותי בדיבור
שלו, מרוב שהוא בארצות הברית כל כך הרבה זמן העברית שלו נהייתה
דפוקה.
'זה צב ספיישל, לא צב רגיל.' הוא אמר וחייך אליי.
'תגיד תודה.' הפצירה בי אמא שלי. אני לא אמרתי כלום. דוד שלי
התכופף אלי ולחש לי באוזן
'על צב צריך להסתכל מקרוב, מרחוק לא תבין.' לא הבנתי מה הוא
רוצה. הכנסתי את הצב חזרה לקרטון והלכתי לחדר.
צב חשבתי לעצמי, מה אני אעשה צב משעמם?
'אתה רעב?', שאלתי אותו בתקווה לתזוזה כלשהי. הוא הסתכל עליי
בעיני הצב הגדולות. הלכתי למטבח והבאתי לו עלה של חסה. בדרך
למטבח דוד שלי צעק.
'ורי גוד הצב שלך, חכם.' שמתי את החסה בקרטון ויצאתי החוצה
לשחק.
עברו כמה ימים מאז הבר מצווה, דוד שלי כבר חזר לאמריקה.
הבאתי לצב עוד עלה של חסה והסתובבתי.
'ספסיווה.' מה, מי אמר את זה? התקרבתי לצב ולקחתי ממנו את העלה
של החסה, כשהחזרתי אותו לקרטון שוב שמעתי "ספסיווה", הפעם
השפתיים של הצב זזו. הרמתי אותו והוא חייך אליי, כמעט הפלתי
אותו מפחד, הייתי בטוח שאני חולם. הפכתי אותו על הבטן כי
הרגשתי כאילו אני לוחץ על כפתור. זה היה כפתור של בחירת שפה.
היו שם קרוב לחמש עשרה שפות שונות, גם השפה העברית הייתה,
שניתי את הצב לעברית.
'תודה על החסה.' אמר הצב. אני לא דיברתי, הייתי המום מכדי
לדבר.
הצב הכניס את הראש לתוך השריון. שוב הרמתי אותו והפעם הסתכלתי
עליו מקרוב, כמו שדוד שלי אמר לי. על השיריון שלו היו  סימנים
כמו בוידאו, קטנים, שבקושי אפשר לראות. לחצתי על כפתור הפליי,
פתאום הוא הוציא את הראש והתחיל לדבר באנגלית, שני קולות שונים
של גבר וקול של אישה. הוא התחיל לשחזר שיחה בניהם על שוד
יהלומים שהם מתכננים. לחצתי סטופ והוא שוב נכנס פנימה. מחקתי
את השיחה, הצב התחיל להסתובב כמו מטורף. לחצתי על כפתור ההקלטה
והקלטתי את עצמי מדבר. הצב הוציא את הראש ואמר את מה שאמרתי
בקול שלי. אני התחלתי לצחוק.
'איזה קטע, טייפ בצורת צב.' אמרתי לעצמי.
'אני לא טייפ.' אמר הצב. בעצם ניסיתי למצוא תירוץ הגיוני לכל
הטירוף הזה.
הוא אמר שהוא שתוכננן להיות "צב ציטוט". אני והצב התחלנו לדבר.
הוא סיפר לי שהוא צב מיוחד של הסי.איי.איי.
הוא סיפר לי על אמריקה ועל עצמו וגם אני סיפרתי כל מיני, על
ישראל ועל המלחמות ועל עצמי וכל מיני דברים.
הזמן עבר, ואני וצב הציטוט הפכנו להיות חברים נורא טובים.
בהתחלה קצת היה לי קשה להפתח אליו ולספר לו רגשות, אבל במשך
הזמן זה עבר לי וסיפרתי לו הכל. הוא לא הקליט אפילו שיחה אחת
ביננו. הוא אמר שאיתי הוא מקליט את השיחות רק בזכרון ובלב.
עברו שנים ואני והצב היינו בלתי ניתנים להפרדה. לפעמים הייתי
נעזר בו, הייתי לוקח אותו לבית הספר ומקליט את מה שהמורה אומרת
כדי להתכונן למבחן. או שהייתי מכניס אותו לשירותים של הבנות
כדי שאני ידע מה רונית חושבת עליי כי הייתי דלוק עליה.
ככה עברו שנים של הנאה וחברות ביני לבין הצב.
אני כבר הייתי בן עשרים ואחת ואני והצב חגגנו שמונה שנים של
חברות, אבל באותו יום של יום ההולדת שלי הצב לא נראה שמח.
'מה קרה?', שאלתי את הצב בדאגה. הוא לא ענה לי, הוא רק הסתכל
עלי בעיני הצב הצב הגדולות שלו.
שוב שאלתי אותו והוספתי: 'אתה יודע שאתה יכול לספר לי הכל.'
אחרי כמה שניות של שקט הוא התחיל לדבר.
'ראיתי היום טלויזיה. הייתה שם תכנית על צבים שחיים בטבע
ו...'
הוא הפסיק באמצע, אני ידעתי מה הוא רוצה להגיד, ולכן המשכתי
בשבילו את המשפט.
'ואתה גם רוצה.' כן, ענה לי הצב והשפיל מבט.
אני קצת הייתי מופתע אבל הבנתי ללבו, אחרי הכל הוא כבר שמונה
שנים בתוך קופסאת קרטון בלי צבים אחרים ובלי אהבה.
'יהיה בסדר, אנחנו נדאג לזה', אמרתי לו וליטפתי אותו בשריון
בזהירות, כדי לא ללחוץ בטעות על אחד הכפתורים.
כבר באותו יום נסענו לשדה התעופה וסידרתי לו מקום טיסה לאפריקה
הפראית. הפרידה הייתה נורא קשה ושנינו בכינו.
היום אני כבר בן עשרים ושש ויש לי אישה ובית, אנחנו מחכים לילד
ראשון. לפני יומיים קיבלתי מכתב מהצב. הוא כתב שהוא מאושר
באפריקה ושהוא גם הקים משפחה. הבנים שלו יודעים לדבר אנגלית
ועברית, לאשתו קצת קשה ללמוד כי היא צבה טבעית אבל היא מנסה.
אני נורא מתגעגע לצב שלי ולחברות בינינו, אבל אני יודע שצב
ציטוט מיוחד של הסי.איי.איי חייב להיות חופשי.