'מה אתם עושים?'
'שוחים.' עניתי בתקווה לשבור את הקרח, מן הסתם זה לא עבד.
'אתם חושבים שזו בריכה ציבורית?!' הוא התחיל לצעוק, הפעם לא
היה לי שום דבר מתוחכם להחזיר. אני הסתכלתי על יואל, יואל
הסתכל על ריקי שעוד לא הספיקה לצאת מהבריכה אחרי שראינו את
האור בבית נדלק, וריקי העבירה את מבטיה ביני לבין יואל לבין
עמית. תוך כמה שניות כל המבטים של כולם היו נעוצים בעמית כי
הוא הציע שנעשה את זה.

עמית היה המטורף שבחבורה הקטנה שלנו. הוא לא פוחד מכלום, מה
שעושה אותו טכנית למנהיג הבלתי מעורער, לטוב ולרע. ויש בזה
הרבה טוב, ריקי חולה עליו והם כל פעם חברים לכמה שבועות
ונפרדים. הוא גם יודע איך להוביל אותנו למעשים טיפשיים. אבל יש
בזה גם רע, כמו עכשיו, כולנו מסתכלים על עמית ומחכים לפעולה
מנהיגותית מצדו.
קצת על יואל. יואל הוא, איך לומר, הפחות מגניב שבחבורה, השקול.
הוא מן הסתם התנגד לרעיון בהתחלה, אבל מילה אחת מריקי והוא כבר
היה חצי דרך על הגדר. הוא מאוהב בה כבר כמה שנים, משאנחנו
ביסודי. כואב ליואל לראות את ריקי עם עמית, כי באמת שהוא לא
מתייחס אליה יפה. יואל מסתובב איתנו בגלל שהוא בן דוד רחוק של
עמית. בהתחלה לא סבלתי אותו אבל היום אנחנו מסתדרים טוב, אפשר
לומר שאנחנו חברים, אבל לא כמו שאני חבר של ריקי, אני וריקי
ככה, אי אפשר להפריד ביננו. ריקי היא בחורה מאוד מיוחדת, היא
שונאת בנות, כי היא אומרת שהן כלבות ושאי אפשר לסמוך עליהן
ובגלל זה היא מסתובבת איתנו. היא לא בת-בן שאוהבת להתנהג כמו
בן, אבל עדיין כל פעם שהיא נותנת ליואל אגרוף בכתף הוא כמעט
בוכה.

באמת שאני שונא לשלוח אצבע מאשימה, אבל הפעם אפשר להפיל את זה
רק על עמית. זה היה הרעיון הגאוני שלו לטפס מעל הגדר בבית של
איזה זקן עשיר אחד ולשחות באמצע הלילה.
ידענו שיש סיכון מסוים, אבל לא חשבנו שהוא יצא אלינו עם כפכפים
ורובה ציד שיותר מבוגר מארבעתנו יחד.
'איך נכנסתם?' חקר אותנו הזקן, אף אחד לא ענה. הוא התקדם צעד
נוסף קדימה לנוכח השתיקה ומיד יואל פלט.
'מהגדר, עלינו על הגדר וקפצנו פנימה.'
'איפה קילר? מה עשיתם לו?' קילר? שאל יואל ולפני שהספיק לבלוע
את הרוק של הפחד שרק הזקן ובריצה הגיע כלב רוטווילר שחור ענק
ועצבני ונעמד מול הפנים של ריקי, שהפכה להיות יותר לבנה ממה
שהייתה. אני שוב הסתכלתי על עמית, הוא הסתכל עלי חזרה ורק הרים
את כתפיו בכוונה לומר "אני לא ידעתי שיש פה כלב..." מה שקצת
סותר את המשפט שלו "אל תדאגו יהיה בסדר."
מצחיק איך שדברים משתנים מהר. גם ריקי די סותרת את עצמה, הנה
היא בתוך הבריכה רועדת מקור ומפחד שתי דקות אחרי שהיא צחקה על
יואל שהוא פחדן. נכון, יואל פחדן, אבל מסתבר שיש לו את הסיבות
ההגיוניות שלו. לפעמים הוא יוצא מפרופורציה של פחד אבל באמת
שאני מתחיל לאט לאט להבין אותו.
לזקן כבר נמאס לעמוד בחוץ. הוא אמר לריקי לצאת מהמים אבל היא
הסכימה רק אחרי שקילר זז כמה מטרים אחורה. היא יצאה, לבשה עליה
חולצה והתקרבה אלי, לא לעמית. גם באותו רגע של פחד יואל רצה
שהיא תתקרב אליו אבל היא לא עשתה את זה אז הוא גם התקרב אלי.
'כנסו לתוך הבית.' ציווה עלינו הזקן. עמית נכנס ראשון, ריקי
נכנסה מהר אחריו. אני ויואל הסתכלנו אחד על השני ושנינו ידענו
שהסתבכנו, ובגדול. למען האמת בדיוק באותו הרגע הזה יכולו אני
ויואל פשוט לרוץ ולקפוץ מעל הגדר ואנחנו מסודרים, אבל לא נעשה
את זה בגלל שלא ככה פועלת החבורה הקטנה שלנו, למרות שנראה לי
שאם ריקי לא הייתה איתנו יואל כבר מזמן היה בורח מבלי לחשוב.
גם אני ויואל נכנסנו לבית.
עמית וריקי כבר הספיקו למצוא להם מקום לשבת,יואל מיד רץ
והתיישב ליד ריקי שעדיין הייתה רטובה. הוא נצמד אליה ואמר: 'אל
תדאגי יהיה בסדר.'  הוא הניח את ידו על כתפה אבל היד הזו זזה
תוך שנייה אחרי שעמית רק הסתכל על יואל. גם עמית ידע שיואל
מאוהב בריקי, מה שגרם לו להרגיש יותר חזק.
עמית ראה באהבה כחולשה ולא כרגש, ואני יודע את זה בגלל שהוא
אמר לי פעם וכששאלתי אותו אז מה הוא עושה עם ריקי הוא לא אמר
כלום, כי הוא ידע שאני וריקי ככה, ושאם הוא היה אומר משהו לא
במקום הוא היה חוטף אגרוף. מנהיג או לא מנהיג.
הזקן חזר מהדלת שממנה נכנס כשבידיו ארבעה מגבות. הוא זרק לריקי
מגבת,אחר כך לי ואחר כך ליואל. עמית חיכה שתעוף מגבת לכיוונו
אבל זה לא קרה.
'איך קוראים לך?' שאל הזקן את עמית.
'קוראים לי דני, אתה יכול לקרוא לי דן.' ענה עמית לזקן בשמץ של
בטחון. הזקן הסתכל על עמית.
'אני יכול לקרוא לך גם בשמך האמיתי? איך קוראים לך?' אמר הזקן
לעמית.
עמית היה נורא מופתע וגם פתאום הוא התמלא בהערכה לזקן החכם.
הוא אמר לו שקוראים לו עמית, משם כל אחד אמר את שמו כשהזקן
הסתכל עלינו, אותנו הוא כבר לא היה צריך לשאול.
הזקן זרק לעמית את המגבת ושוב נכנס לדלת שממנה יצא.
'מה עושים?' שאלה ריקי את עמית בחצי יבבנות.
'אני חושב על זה.' השיב לה עמית, יואל קטע אותו באמצע.
'חבל שאתה חושב בכלל, לכולנו היה הרבה יותר טוב. זאת החשיבה
הגאונית שלך שהביאה אותנו למצב הדפוק הזה.'
עמית הסתכל על יואל בעצבים. גם כי הוא היה עצבני וגם כי הוא
ידע איפה שהו שיואל צודק. אני הייתי חייב להרגיע את הרוחות.
'די! סתמו את הפה. זה לא זמן לריב עכשיו. בואו נחשוב.'
התחלתי לחשוב ולנתח את המצב בקול רם.
'ארבעה נערים, שלושה בנים ובת אחת פורצים לבית פרטי ונכנסים
לבריכה באמצע הלילה. בעל הבית תופס אותם ו...' פה נתקעתי כי
באמת לא היה לי מושג מה הזקן הולך לעשות איתנו. יואל חשב על
משהו והמשיך את מה שאמרתי.
'ונכנסים לכלא על פריצה! הבנתם, אנחנו הולכים לכלא.' התחיל
יואל ליבב.
'אף אחד לא נכנס לכלא.' ניסיתי להרגיע את יואל שהתחיל להראות
עצוב מתמיד.
קילר בא והתיישב ליד ריקי, ריקי הסתכלה עליו בפחד. פתאום הוא
קירב את ראשו לגופה והתחיל להזיז בעדינות את ידה. ריקי המופתעת
התחילה ללטף את קילר שלאט לאט הפף להיות מקילר לפיסמייקר.
עמית חייך ובא גם הוא ללטף את הכלב המשוגע. היד שלו עוד לא
נגעה בקילר וכבר יכלתי לראות את השיניים של קילר נחשפים
במהירות לכיוון היד של עמית. עמית החזיר את ידו במהירות, יואל
התחיל לצחוק, גם לקילר היה מבט מרוצה על הפנים. ריקי גם החזירה
את ידה ללטף את קילר ששוב הפך לרגוע. ריקי הסתכלה עלי במבט שרק
אני מבין ואני חייכתי. יואל הסתכל על ריקי במבט מאוהב. היא
הייתה בשבילו הבחורה המושלמת, נכון שזה קטע מגניב שריקי מלטפת
את הרוצח הולך על ארבע הזה אבל יואל הסתכל עליה כאילו יושב
לידו מלאך.
אני הסתכלתי על עמית, שמתי לב שהוא מתחיל לחקור את הבית,
להסתכל על כל הרהיטים והכדים מנחושת. הוא בחן כל נקודה. ידעתי
שהוא מתחיל להפעיל את חוש המנהיגות שלו, לא ממש ידעתי על מה
הוא חושב, נראה לי שגם הוא לא, אבל לפחות הוא מתחיל.
הזקן חזר עם קנקן לימונדה וארבעה כוסות. הוא מזג לשלושה כוסות
לימונדה ושוב הסתכל על עמית כשמולו מונח כוס ריקה. הזקן הסתכל
על עמית וחייך.
' אתה מזכיר לי אותי כשהייתי צעיר. חוצפן, מלא גאווה, קצת
טיפש.'
אמר הזקן לעמית ומזג לו לימונדה. עמית לקח את הכוס ושתה.
'וגם חסר נימוסים.' צחק הזקן.
'תודה על הלימונדה.' יואל התפרץ והמשיך. 'ועל המגבות, באמת
תודה.'
הזקן הסתכל על יואל בלי לחייך. יואל השתתק.
'הוא מחבב אותך מאוד.' אמר הזקן לריקי.
'מי הכלב?' שאלה ריקי בבלבול מסויים.
אם ככה אתם קוראים לו...' אמר הזקן וצחק. אני גם התחלתי לצחוק
כשהבנתי שהוא מדבר על יואל. הזקן היה איש נורא חכם לפי מה
שהבנתי מהכירות הקצרה. תוך כמה דקות הוא הספיק ללמוד את תפקידו
של כל אחד מאיתנו בחבורה. הוא התיישב והעביר את מבטיו לכולנו.
'מה נעשה איתכם עכשיו? נורא מאוחר ובטח ההורים שלכם כבר ישנים.
הם יודעים שאתם עושים שטויות כאלו? מה אני מדבר, ברור שאין להם
מושג וחצי מושג אחרת לא הייתם יוצאים מהבית. כמה זמן אתם כבר
פה?' שאל הזקן והסתכל עלי.
'כמה דקות,אולי עשר דקות.' עניתי לו. הוא השיב.
'הגיל באמת עושה את שלו. פעם בשנייה הראשונה שהייתם נכנסים
הייתי יודע, גם קילר כבר איבד את החוד. טוב לא נורא, זמן זה לא
דבר שאפשר להלחם בו נכון קילר?' הוא אמר וחייך.
קילר זז מריקי והתיישב ליד הזקן.
פתאום קפץ עמית מהמקום ורץ לכיוון הדלת שממנה נכנס הזקן לפני
כמה דקות. עמית יצא עם הרובה ציד, כנראה שהוא ראה את הזקן מניח
אותו בזמן שאני ויואל היינו בחוץ. הזקן נעמד נדהם ותפס את רילר
בקולר.
'מה אתה עושה עמית?' צרחתי על עמית. עמית ענה לי בלחץ.
'צאו החוצה אני מחפה עליכם. נו מהר!' כולנו נשארנו קפואים
במקום.
'בן תרגע, תניח את הרובה. אני מבטיח שאני לא יעשה לכם שום דבר
רע.' אמר הזקן בשקט בניסיון להרגיע את עמית. עמית לא נרגע.
'תשחרר אותנו! אני לא יכול לתת לך להתקשר לבית שלי, הם יהרגו
אותי.'
עמית שיחרר סוד שרק אני ידעתי. לאביו של עמית יש בעיות שתייה
ורוב הפעמים הוא מוציא את זעמו על עמית. עמית רוב הפעמים מפחד
לחזור הביתה בלילה ובגלל זה הוא גורר אותנו לעשות מעשים טפשיים
כמו למשל להכנס לבריכה של בית פרטי.
'אני לא אתקשר לאף הורה של אף אחד מכם, רק תוריד את הרובה בן.'
שוב ניסה הזקן לשכנע את עמית. אני לא ידעתי מה לעשות, גם לא
יואל. ריקי הסתכלה על עמית המומה, היא פתאום ראתה עמית אחר.
חלש, שביר, בוכה, ההיפך הגמור ממנהיג, למרות שבאותו הרגע אף
אחד לא חשב על זה.
היא הסתכלה לו לתוך העיניים והוא עליה. לאט לאט הרובה החל לרדת
לכיוון הרצפה ועמית עצם עיניים.
הזקן התחיל להתקרב לכיוונו של עמית כשקילר מוחזק בקולר אך לפתע
קילר השתחרר מידו של הזקן וקפץ לכיוון עמית. עמית פתח את
העיניים במהירות אחרי ששמע את הזקן צועק "קילר לא". מבלי לשים
לב אפילו עמית הרים את הרובה ושיחרר ירייה.
דממה. שקט מוחלט שרר בחדר. כולנו עצמנו עיניים, גם הזקן. עמית
הפיל את הרובה ועמד קפוא במקום. אני לא הבנתי מה קורה בכלל
ופתאום ראיתי את הזקן נופל על ברכיו ומתחיל לבכות מעל קילר
ששותת דם על הרצפה.
"קילר, קילר..." הזקן התחיל צעוק ולנער את קילר למרות שהוא ידע
שקילר כבר לא בחיים. כולנו הסתכלנו על קילר. הזקן הרים את מבטו
והסתכל בעיניים דומעות על עמית. עמית הסתכל עלי ומיד רץ לכיוון
הדלת ומשם החוצה במהירות.
'תלכו מפה, כולכם.' צעק האיש הזקן בבכי.
תפסתי את יואל ביד ומשכתי אותו החוצה. חזרתי לבית ותפסתי את
ריקי ביד אבל היא הזיזה לי את את ביד ונשארה לעמוד בזמן שהיא
מסתכלת על קילר.
'אני נשארת פה.' אמרה ריקי בשקט.
'השתגעת?!' לא הבנתי מה קרה לה, אבל היא שוב אמרה שהיא נשארת.
אני העברתי יד על ראשה ויצאתי מהבית. ריקי התקרבה לזקן וירדה
על ברכיה ליד קילר. הזקן הסתכל עליה והתחיל לבכות נורא חזק, גם
ריקי בכתה וליטפה את גופתו של קילר. אני סגרתי את הדלת.

היום אנחנו כבר לא חבורה. ריקי נפרדה מעמית ויותר הם לא חזרו.
היום הם ידידים נורא טובים,עמית מספר לה כל מה שקורה לו בבית
והיא מנסה לעזור לו. אני ועמית כבר לא חברים. את ריקי אי אפשר
לקחת ממני כי אני וריקי ככה,כמו אחים. ואת יואל לא ראינו
יותר.