יושב על עץ...יום מושלם שמסתיים לו בדיכאון.
בשעה שבע הרגשת בעננים, אמרת לעצמך, עד עכשיו היה זה יום
מושלם, רק את הערב הזה, וזה נכנס לרשימת הימים הטובים של חיי-
רשימה דמיונית שפעם בשנה נוסף אליה יום. מתעלם מהעובדה שנכשלת
בבוחן, מתעלם מהעובדה שקיבלתי ציון נמוך בקורס הכי קל של
התואר. אלה דברים שוליים, חומריים, השגיים, מתאימים לחברה
הכל-כך תחרותית ומנוכרת שאתה סולד ממנה.
היום פשוט נהנת... לראות חברים, להגיע ללמוד, לדבר בטלפון,
לקרוא, לשמוע מוזיקה, להיות נחמד, לקבל אהבה, לתת אהבה, להנות
את היום... אך, כצפוי בסביבות תשע וחצי-עשר הכל ירד לטמיון.
ערב דפוק, ואחרי כל המאמצים, אתה מבין כמה זה הכל בזבוז, למה
להיאבק?! מה זה שווה? לגלגל את האבן במעלה ההר זה כל-כך קשה,
אבל מספיק אפילו לעזוב לרגע, לשנייה להרים ידיים כדי לנגב את
הזיעה מהמצח, והופס...היא כבר מתגלגלת במהירות חזרה מטה.

הולך לך מדוכא, מבחין בחבורת נערים מוכרת, נשכב על הדשא, ליד
אחד. מפטפט את השקט של הלילה. כולם מגיחים מן החושך. אתה כנראה
כבר שקעת יותר מידי עמוק. בשביל להוציא אותך מהמים, צריך צוללת
מיוחדת, צוללת שיש רק לשני אנשים בעולם. לך ולאדם היקר לך
ביותר.
הם עושים קצת רעש והמולה, מייצרים מעט גאש בך בפנים. אך לשוא
נסיונותיהם הנואשים כשלו, אתה כבר טיפסת על עץ והגעת לגובה
ממנו הם לא יוכלו להוריד אותך. לשם כך דרוש מנוף מיוחד, מנוף
שיש רק לשני אנשים בעולם, לך ולאדם היקר לך ביותר.
"הם הסתלקו" אתה מבשר לעץ, חצי שמח חצי עצוב. מהצד השני צץ לו
רע נשכח נוסף, נובר לרגע בזיכרונך, להתאים את השם המתאים לקול
הנשמע מרחוק. קורא בשמו, זה השם הנכון לפי תגובתו..."מי זה?"
אתה לבוש שחור, הוא לא יכול להבחין, אל תאשים אותו. הוא קרב,
מטרים ספורים ממך, אתה אינך על תשומת ליבו, ומעיר אותה
שוב..."מי זה?!" הוא מתקרב מעט, אתה מתנועע על-מנת להסב את
עיניו, עכשיו הוא שם לב היכן אתה, "מה אתה עושה שם למעלה?"
אחרי התדיינות ארוכה לגבי המשך הערב, הברנש חומק לו אל הלילה.
כעת, לבד, אתה מהרהר, "מה באמת אני עושה כאן על העץ?" אין
תשובה חד משמעית, זכרון ילדות מהעץ הגדול בגינה שתמיד טיפסת
עליו, זכרון שהעלית לא מכבר עם עלמת החן שפגשת.
מכונית עוברת, אתה מנסה להבחין לתגובת הנהג מבעד לשמשה, אבל
הוא בכלל לא שם לב. תחושה עזה של ניכור.

"בשביל מה לי להשקיע?! אני יכול להוציא את נשמתי כדי להשיג את
מבוקשי, אך די במשפט אחד כדי לגלגל את האבן חזרה לתחתית התהום,
ואף נמוך ממנה". חוזר לתהות. "למה? בשביל מה?! ...אתה מקשיב
לי?" צועק...קצת על העץ, קצת על העולם, קצת על עצמך, קצת על
אלוהים.
עוד מכונית עוברת, זה כבר לא אשמתם של הנהגים, אין הם יכולים
לראותך. אתה מתחיל להשלים. מתחיל קצת להאשים את עצמך, קצת את
החברה, מאלוהים אתה כבר מיואש לחלוטין. המכונית חלפה, ועוד
אחת, וקבוצת המבלים האחרונה שנותרה בסביבה ברחה לה מהשקט של
הלילה, השקט שהיה כל-כך נחוץ לך באותו רגע, מנסה שוב לתרץ
לעצמך את הימצאותך על העץ. כשם שהנומרולוגית ההיא פעם אמרה,
"הוא זקוק לשקט, בנאדם מאד רוחני ופיוטי, אם אין לו את השקט
שלו, את השלווה שלו, הוא לא יהיה לעולם מאושר". עכשיו השקט
גובר, שאון כלי הרכב נבלע בערפילי הלילה, כל המבלים עזבו להם.

פתאום נשמע רחש קל. שקית ניילון על-פני הכביש שמולך, זורמת עם
הרוח..."הלוואי ויכולתי", אתה אומר לעץ בייאוש. חולם על מדשאות
הולנד הירוקות, על חכמת הודו הרחוקה והנשגבת, נזכר ביופי ובקסם
של סיני, ובתסיסה של תל-אביב. מתגעגע. לכל מקום באופן שונה,
מתגעגע מאד. לעבר, לרגעים נשכחים שלא ידעת להבין, שלא ידעת
לחוות, ולנצור בזכרונך. נזכר בדברים הטובים שעוברים עליך בשבוע
האחרון, איך כל המצב-רוח הנפלא שהיה נמחק לו כליל בין לילה.
הספיקה לך שנייה אחת של לא לחשוב מספיק לעומק, בשביל להרוס.
הייאוש שב לקונן בליבך. הזיכרון של הימים הקשים שלך, שהיית
מרגיש חסר יכולת לעצור את הגועל ששטף את חייך, הרגשת איך הכל
מתמוטט, והנה, לבסוף, ובניגוד לכל המצופה, הצלחת להחזיר את
השמחה לעיקר חייך. ושוב. במשפט אחד הכל נופל.
בצדודית העין שלך כבר ניתן להבחין בחצי דמעה. מסתכל מסביב,
ומכה את עצמך, "מה אתה בוכה?!? יש אנשים שאין להם חברים, אין
להם כסף, אין להם חברה, אין להם אוכל, אין להם חיים. אין להם
את העץ לשבת עליו, לספוג את היישות שלו, להנות מההילה שלו. אין
להם החופש לשבת סתם כך בשתיים בבוקר על עץ סתמי באמצע מדשאה
סתמית, ואתה בוכה?!?" מתיח בעצמך.
עלם צעיר חולף לו, פוסע על המדרכה שמולך. לא מבחין בך כלל, אתה
מעט מתפלא. יושב בשקט, בוחן אותו, לא נע ולא זע, עוצר כל דחף
תזוזתי בך.

מילים מתחילות לרוץ בראשך. ממלאות אותו, אך פרט למלבושך אין
דבר לגופך, והמילים נאגרות להן בראש. "מצב רוח לכתיבה" מסכים
עם העץ. לפתע עובר אדון בלבוש מרושל, הוא היחיד שהבחין בך עד
כה. הוא מטייל עם כלבו, מסתיר בקושי את סקרנתו למראה המוזר.
אתה מסופק. סוף-סוף מישהו הבחין, "אבל זה לא חכמה, הוא עבר ממש
בצמוד". משתדל להוריד מגודל ההישג.

אתה מספר לעץ את סיפורך. משתדל להאמין שזהו סיפור שובה ומרגש.
מדחיק את הידיעה שזה סיפור די משעמם. "טיפש!" גוער בעצמך. מחכה
להסכמה של העץ. לשוא. העץ כבר ישן. עייפת אותו, דיכאת אותו,
הכאבת לו ופצעת אותו. אתה מתנצל, נושק לו. נתלה בין שני ענפים,
וקופץ מטה. הנפילה ארוכה בהרבה מכפי שנראתה מלמעלה. אתה נפרד
מהיגון שהתעסקת בו על העץ. נזכר קצת במה שעשית, אומר לעצמך,
נו, טוב...ונוחת. בראש כבר מתנגן לו שיר. אתה מפזם אותו. עולה
בגבעה לעבר ביתך. מתנתק מהכל. הולך לישון.