לעולם הזה היא מעולם לא התאימה.
היא נשארה מאחור שכולם רצו קדימה.
שנים היא כבר בוכה שכולם עוד צוחקים
זמן רב שותקת כשכולם מסביבה צועקים.

כי איש לא ידע
כמה נשמתה כואבת
ושאת החבל על צווארה בלילות מהדקת
ואיש לא ידע שלברוח אינה יכולה.

את חייה בילתה לבדה-עצובה
אותו,בשקט חשבה היא תמיד אהבה
היא שתתה כדי לשכוח
בלעה כדורים כדי שאולי- תצליח לסלוח.
אך איש לא הבין...כי איש לא ניסה  מעולם.
איש לא שמע
את ליבה מפסיק לפעום
איש לא שמע
את נישמתה אט אט נחנקת.

                           וכשהלכה...הוא לא בכה.