07: 40 "אז מדוע לדעתך, או, יותר נכון, היכן, לדעתך, מונחים
שורשי השנאה ה-אה-עזה כל כך הזו, ה-אה-יוקדת כל כך הזו, כיצד
ניתן להסביר - במונחים רציונליים - את ה-אה-תיעוב הזה
שהפלסטינים חשים כלפי הנוכחות הישראלית ב-אה-מה שניתן להגדיר -
לפחות בעיניהם - כ - אה-'פלסטין הגדולה' לשעבר?
השואל היה רעואל פלחי, מראיין ומגיש תוכנית הבוקר של ענק
התקשורת הישראלי "עגל".
"בקווים כלליים מאוד, כלליים מאוד" התחיל לענות יהודה פוקס,
מרצה בכיר להסטוריה ציונית בשלוחה התל-אביבית היוקרתית של
אוניברסיטת גנטיגן (12, 000$ לשנת לימוד) "אפשר להסביר את
העוינות הקשה הזאת במגמות הקולוניאליסטיות - האגרריות
והאינטלקטואליות - שאפיינו - ומאפיינות - את ממשלות ישראל
לדורותיהן. ניתן גם לומר שהשואה - " כאן קטע אותו המראיין -
"רק רגע" מהסה אותו בתנועת יד דרמטית, מצמיד יד מעוטרת חפתים
יוקרתיים ושעון מעצבים אל אוזנו בתנועה פוטוגנית להפליא -
"מודיעים לי, צופים יקרים, שאירע פיגוע בירושלים ויש נפגעים,
אני חוזר - יש נפגעים - בינתיים לא ידוע מספרם - אנו נשוב
ונעדכן כשיהיו בידינו פרטים מלאים יותר.
"סליחה, דר. פוקס, אתה יכול בבקשה להמשיך"
"כמו שהתחלתי לומר, השואה שחוללו צבאות המדינה הצעירה ב-48'
באזרחים הערביים של חלקת אלוהים קטנה זו, הגירוש, ההשפלה,
הסבל, הטבח ההמוני, כל אלה הם, למעשה, ה 'צריבה התודעתית' ה-אה
- קשה, עמוקה, כואבת, שנושאים בזיכרונם הקולקטיבי הפלסטינים,
במחנות הפליטים מלבנון ועד ירדן וגם אחיהם שנותרו, תלושים
וחסרי הגנה, בגבולות מה שעתידה להיות לימים להיות המדינה
הכובשת, ה-אה-רעה הזאת"
ושוב מהסה אותו המראיין בתנועה סמכותית (למד בבית-צבי)
"מודיעים לנו, צופים יקרים, על שישים ושלושה הרוגים בינתיים -
המספר לא סופי: אני חוזר, שישים ושלושה הרוגים, כולל גופות
ארבעת לוחמי החאמאס" ואחר כך, באינטונציה השמורה לטרגדיות
לאומיות קשות (טרגית רק כחוט השערה, לא יותר, פחות מזו שהשתמש
בה להודיע על הירצחו של ראש הממשלה בנובמבר 95').
"אתה יכול להמשיך, דר. פוקס"
"ובכן, כמו שאמרתי, הסבל הפלסטיני..."

07: 55 במחסום ארם עמדו כמאה וחמישים מהבולטים שבאנשי הרוח
הישראלים, שלובי ידיים עם נציגי הפלג הצפוני של התנועה
האיסלאמית, והפגינו, באחווה, נגד גדר ההפרדה, מתראיינים לכלי
תקשורת זרים ומסבירים ש"אסור לחתוך בבשר החי, איכרים שלווים
מופרדים מאדמתם, ילדים מבית הספר שלהם (ובקול שבור, ובליווי
דמעה של הזדהות אנושית פשוטה) מגדלי מטעים מעצי הזית שלהם".
אחד הסופרים הישראלים המוערכים ביותר גם העביר, לעיני המצלמות
ולקול מחיאות הכפיים של חבריו, היישר לידיה של משפחה פלסטינית
רעבה (קרובים-רחוקים של חאלד משעל, אבל הוא לא ידע את זה, מה
שפייר פייר), את הצ'ק שקיבל מוועדת פרס ישראל. אף אחד
מהמשתתפים לא ידע שאל הקבוצה נשלחת מדי חודש ערימת צ'קים חדשים
נוצצת ומבריקה מהאירגון האירופי המאוחד לקידום השלום
והדמוקרטיה במזרח התיכון.

בפאתי לוד, באותה שעה בערך, שוטרים הורו לרכב חשוד (פג'רו חדש
ובוהק), דוהר ברחובות, לעצור. הרכב נעצר בשולי הכביש, הניידת
מאחוריו. מתוך הרכב יצאו ארבעה בעלי חזות מזרחית (אצילית) עם
רובי 16M ולצלילי מוסיקת טראנס קהירית-משהו שחררו ארבע מאות
חמישים ושלושה כדורים אל הניידת ואל השוטרים שלתוכה, ונסעו
מהמקום. שר המשטרה, בהתראיינו בתוכנית האקטואליה הצהריימית של
גלי צה"ל טען ש"מזה זמן רב מתריעה משטרת ישראל על הנוכחות
המוגברת של יסודות עבריניים באיזור העיר לוד, אך אין באפשרותה
לפעול כנדרש כי אין ברשותה התקציב המספיק" "אך אנו לא נשקוט
ולא ננוח עד אשר נביא את הפושעים למשפט".
אחרי השידור הוא מקבל טלפון מראש הממשלה "תגיד לי, אתה
השתגעת?" אתה רוצה לסבך אותי עם דודי?" "תן להם שירוקנו את
העיר, אנחנו נקים שם קניונים" "אתה זוכר שהחלק שלך מסתכם
בלמעלה מחמישה מליון דולר, אל תהרוס, מושיק" "אני לא אהרוס, רק
רציתי להפגין קצת נחישות" "נחישות זה טוב, מושיק, אבל שלא תשכח
איפה נמצא הכסף הגדול".

08: 00 באוניברסיטת חיפה, קצת אחר כך, התקיימה הפגנה סוערת
של סטודנטים - ערבים ויהודים כאיש אחד בלב אחד - כנגד החיסול
הברברי של מנהיג דת בכיר בעזה.
"בדם, ואש, את צהל נגרש" הם צעקו, בהלהבות גלויה, תוך שהם
מניפים תמונות של קורבנות שיטת החיסולים הזו אשר, כפי שהודה
היועץ המשפטי לממשלה (לא הוכח מעולם שהוא ברשימת מקבלי הצ'קים,
הוא בסך הכל איש מצפוני, כנראה), יש בה פגם מוסרי חמור. אדיוט
אחד ירה בסטודנטית ערביה שהפכה לשאהידה הישראלית הראשונה. זה
יומו הגדול של השמאל, עיתוני סופה"ש חגגו עם כתבה על רצף
האלימות הימנית מרצח ארלוזורוב ועד היום ובהלוויה של השאהידה
שרה שרית חדד את "לו יהי".

08: 23 בחזרה באולפן הטלוויזיה, ממש אחרי שסיים דר. פוקס
להסביר ולהמחיש ולנמק (באורח אקדמי) את יסודות הכאב הפלסטיני,
שואל אותו המראיין "מעת לעת מועלית הטענה, בקרב חוגים נרחבים
בציבור הלאו-דוקא אינטלקטואלי, כי תפיסות כמו אלה שהצגת כאן
(ואשר לא ניתן להתעלם מההגיון הפנימי הרב שלהן) מייצגות,
למעשה, את דיעותיו של מיעוט אליטיסטי ושבע המתגורר באיזור
מסויים מאוד במרכז הארץ.
"זהו קשקוש מוחלט ואני זועם על האמירה הנלוזה הזו": "אני במקור
מאיזור הקריות בכלל והורי היו ניצולי שואה קשי יום שעבדו בדוחק
לפרנסתם בניהול מפרך של סניף מפא"י המקומי"

בנתניה, באותו זמן בערך, ישבו חמישה חבר'ה במשרדו של ראש העיר.
קשוחים כאלה. הם הסבירו לו ש"הוא צריך לחשוב טוב טוב מי בחר
אותו ואיפה המשפחה שלו ושבסך הכל הם רוצים ייצוג הולם (היה אתם
עו"ד פלילי מהבולטים ומהמבריקים בתחומו) לשאיפות הלגיטימיות
שלהם" "הם לא רוצים לעשות שטויות אבל שלא יכריחו אותם ושלא
ידחפו להם את הגב לקיר"
"שרוני", קרא ראש העיר למזכירה שלו (בת דודה של אישתו) "מישהו
משתמש בחדר שמולך?" "כן, דני, יוסי" (יוסי היה האחיין האהוב
עליו, האחראי על תיק החינוך בעיר) "טוב, אנחנו נעשה קצת
שינויים - שיוסי יחזור לארץ (הוא היה בניס, לומד שיטות חינוך
חדשות) תגידי לו שייכנס לדבר איתי".
"סגן ראש עיר בשכר - הולך?"
"בטח הולך, גבר"
"רק רגע", התערב עורך הדין המבריק, "אנחנו דורשים הסכם שכר חדש
לחלוטין, כולל תנאי פנסיה ופרישה הולמים וכן רכב צמוד עם מושב
אורטופדי מיוחד - מרשי - סליחה, חברי הטוב, מר אבוטבול, סובל
מבעיות גב קשות"
"לא נראה שצריכה להיות בעיה מיוחדת, אני אדבר עם החשב, הוא אח
של אבא"

09: 38 דנית בוסקילה, קורבן אונס, ישבה במשרדו של החוקר כהן
ובכתה בהיסטריה, מנסה לספר מה קרה לה בדיוק. הפלפון של החוקר
צלצל "רק רגע, מתוקה, רק רגע, מייד אני חוזר" ויצא מהחדר.
"מה קורה, גבר?"
על הקו היה ניצב מזרחי, ראש אגף חקירות, כהן זיהה את הקול
מהטלוויזיה.
"הכל בסדר, המפקד".
"תשמע, בקשר לזאת שיושבת אצלך במשרד, אני מכיר ת'סיפור, אבא של
זה שהיא ממציאה עליו הזמין אותי לייעוץ בטחוני אחרי שאסיים את
התפקיד. הכל שקרים, אני מכיר אותם, משפחה נהדרת, מלח הארץ.
סגור ת'תיק וזהו".
"אני לא יכול ככה, המפקד... זה - ".
"אתה מתוכח איתי? יכול להיות שבחברה החדשה שלי יהיה צורך בהרבה
קציני ביטחון ברמת השטח, ואתה יודע כמה משלמים בחוץ. סגור
ת'תיק".
"נראה לי שאתה צודק. היא באמת נשמעת קצת היסטרית ולא סגורה על
עצמה".
"אמרתי לך".
"וואלה".
"יאללה, שמור על עצמך, להתראות".
"להתראות המפקד".
התיק נסגר.
בדרך החוצה מהתחנה עלה במדרגות שמולו איש. סתם איש פשוט. "גנבו
לי את האוטו", הוא כמעט בכה, גנבו לי את האוטו החדש עם כל
הניירות והארנק שלי".
"אלפסי", צעק החוקר, מכניס את הראש מהדלת של התחנה "תן לו
ת'טפסים של האוטו".
"אני אוכל עכשיו, דבר עם הרצל".
"דבר איתו אתה, אני חייב לרוץ, יש ברית לשמעון דהן, חבר של אבא
שלי מהמרכז".
"בסדר, סע, נדבר".
"לך אליו, הוא יגיד לך מה לעשות" - ונעלם.


11: 00 הזוג הצעיר ישב נדהם מול פקיד הבנק המנומס, המעונב.
"שמונת אלפים שקל עמלה?"
"כן, ככה זה, וזה לא מאוד יקר".
"לא מאוד יקר?" "וחמישה עשר אחוז ריבית לשנה על המשכנתא? - גם
זה לא יקר? אנחנו בחיים לא נגמור לשלם על הדירה ככה".
"תראו, אלו העמלות החדשות " - מושיט להם צרור עלונים -
"תקראו".
הם הביטו אחד על השני, מיואשים. אין להם ברירה. אולי עוד חודש
העמלות יעלו שוב. בעצם לא אולי, בטוח. הם לא היו קרובים של אף
אחד ולא הכירו אף אחד ואשכרה עבדו למחייתם. זה לא נורמלי.
בדרך חזרה הביתה מהבנק הם שמעו בחדשות שתעריפי הסלולרי עלו
בשמונה עשר אחוז ושבזק הודיעה שהיא לא מתכוונת להישאר מאחור.
הוא החזיק לה את היד, מנסה לעודד אותה.
לנהג הסמי טריילר היו עשרים ואחת הרשעות קודמות.


11: 34 במחסום ארם, בתוך המון אנשי הרוח, התפוצץ מתאבד, נושא
מטען אדיר ומשוכלל במיוחד. חמישים הרוגים, שישים פצועים קשה.
מצלמות הטלוויזיה על שדרניהן היו באקסטזה. זה רגע טלוויזיוני
נדיר, פיצוץ בשידור חי, מה שמחכים לו כולם. התמונות היו הישג
נדיר, על סף האקספרסיוניזם: דם בכל מקום, נעליים, חלקי גופות -
הכל הולך "שיא רייטינג של כל הזמנים, באלוהים, זה מדהים" אמר
מנכ"ל "עגל" לדירקטוריון, כשגמרו לנתח את נתוני הצפייה ואת
הגופות, שבוע וחצי לאחר מכן.
התמונה של היום ההוא הייתה משוררת ידועה ומוערכת, כרותת רגל,
שרופה וחבולה קשה, נלקחת על אלונקה לאמבולנס וממלמלת למצלמה,
תוך כדי התייפחות קורעת לב:
"look what we make them to do, look what we make them, to
do"
המפרסמים עשו באותו יום כסף גדול (בדולרים), הביוב זרם אל הים
ביתר שאת (האחראי היה גם הוא בברית של החבר מרכז) (הוקמה ועדת
חקירה), הארובות עשו עוד מאה ילדים חולי סרטן, בעלי מניות
הבנקים עשו הון על ריבית על נשך - המדינה הייתה כמרקחה - כוכבת
ילדים הודתה שהיא לסבית. ושהיא נשואה למי שחשבו שהיא בעצם חברה
של כדורגלן ידוע.

בערבו של אותו יום שגרתי הלכה אישה צעירה ויוקרתית עם בנה הקטן
ברחוב צדדי באחת מערי ישראל.
"אמא תראי, מישהו זרק דגל" קרא בהתרגשות בן החמש ורצה לרוץ
להרים אותו מהרפש.
"אל תיגע בזה, זה פויה, זה איכסה".
"זה לא יפה לזרוק דגל, נכון אמא?"
"אל תדאג, מתוקי, נקנה לך אחד חדש בקניון".