הוא התחיל לבדו את היום כמו תמיד,
האקדח הגדול בתוך הנרתיק,
האקדח הקטן צמוד לירך,
זה דון פרננדו,
האיש שלא ידע לחייך.
הוא היה מקצוען ,מילה זו מילה,
גם כשלקח משימה לא קלה,
ידע המזמין שאפשר לברך,
כי השיג את דון פרננדו,
האיש שלא ידע לחייך.
הוא נכנס לתחתית לא הביט לצדדים,
בדרך קלט מבטים אבודים,
ההמון הזדחל ליומו המפרך,
גם דון פרננדו,
האיש שלא ידע לחייך.
בשדרה השישית עת עצרה הרכבת,
הגיע זמנו של הדון לרדת,
הוא ירד לאיטו, ההמון השתרך,
גם דון פרננדו,
האיש שלא ידע לחייך.
כשיצא אל הרחוב הגשם רשרש,
הדון לאיטו המשיך לדשדש,
התעלם בדרכו משיכור מגחך,
כי הוא דון פרננדו,
האיש שלא ידע לחייך.
ליד מסעדה צרפתית נעצר,
נכנס די בשקט, פנה אל הבר,
התיישב מול הברמן, קוקסינל די מושך,
בעיני דון פרננדו,
האיש שלא ידע לחייך.
הוא הסב מבטו והביט בקורבן,
גבר גדול ונאה, לבוש מטורזן,
הוא מישש האקדח הופך והופך,
כן הוא מוכן דון פרננדו,
האיש שלא ידע לחייך.
הוא שלף בזריזות והישיר מבטו,
הכדור הראשון כבר יצא לדרכו,
אך לפתע מעד, כוס היין שופך,
כך הופתע דון פרננדו,
האיש שלא ידע לחייך.
הקורבן התעשת וירה חזרה,
הדון השוכב הפך מטרה,
הכל השתבש המצב הסתבך,
חשב דון פרננדו,
האיש שלא ידע לחייך.
הוא נקבר לבדו בתוך גשר בטון,
איש לא בכה או ספד לו לדון,
רק הקברן, בריון שש אלי קרב,
נשבע, דון פרננדו,
נקבר מחייך חיוך רחב. |