נווד זרוק שהתאהב לו בנסיכה

היא היתה אחת שפשוט היה לה הכל, היא חיה במן עולם כזה שסבב
סביב החומר. אבל אותו ההכל הזה לא כלל את האושר שאותו כל כך
רצתה. העושר האינסופי היה זה שמנע ממנה את אושרה.  
יום אחד היא החליטה שזהו זה פה היא לא תמשיך להיות. אז היא
ארזה את התרמיל שלה שאליויסה רק דברים בסיסיים שהיא צריכה ובלי
אגורה אחת מיותרת ויצאה.  היא לא ידעה לאן פניה מועדות אבל היא
הלכה. זה קרה בחופשת הקיץ האחרונה , היא הלכה לעיר הכי רחוקה
שיש על המפה, אילת.  היא הגיעה אך לא ידעה לאן להמשיך לא היה
לה כסף, והאוכל כבר ניגמר. היא כמעט נישברה ונסוגה לאחור אך
לפתע היא ראתה אור מרחוק, האור היה כלכך חזק שכאילו קרה לה
להגיע לשם. אז היא התחילה ללכת לכיוונו.  כשהיא התקרבה עוד
ועוד היא ראתה שלט, השלט היה  קצת נושן, אבל היא הצליחה לקרוא
את מה שהיה כתוב בו. היה כתוב: "ברוכים הבאים לחוות הגמלים"
באותיות שחורות שכמעט נעלמו. היא נכנסה למרות שהשעה היתה קצת
מאוחרת . פתאום היא הרגישה רעד שעבר לאורך כל גופה, היא לא
האמינה למראה עיניה.  הוא עמד לנגד עיניה הוא היה הבנאדם הכי
יפה שהיא אי פעם ראתה.  הוא היה גבוה, היו לו תלתלים ממשי
קטנים, וכשהוא חייך אליה הוא חשף את השיניים הכי יפות שהיא אי
פעם ראתה.  היא הרגישה סחרחורת היא לא ידעה אם זה ממנו או שמא
זה מהדרך הארוכה שהיא עברה . הוא תפס לה את היד ולקח אותה
למקום שקט שאפחד שמה לא יוכל להפריע להם. ואז הוא התחיל לחקור
אותה: מאיפה? בת כמה? וכדו'...  והיא? היא רק זכרה איך היא
סיפרה לו שהדבר שהכי מקסים אותה זה הירח.
ואז פתאום היא נזכרה שהיא לא יכולה להישאר שם כי בוודאי מחפשים
אותה.  ואז כמו בסיפור סינדלרה היא נעלמה לו...
כל מה שנישאר לה ממנו זה הזיכרון, והשם שם כל כך פשוט -אלון-.
היא הלכה כל כך הרבה שכנראה הגוף שלה לא יכל להתמודד עם זה אז
היא פשוט התמוטטה.
הדבר הבא שהיא ראתה זה את רופא המשפחה שלהם ואת הוריה. כמה
שהיא הרגישה אכזבה.
עברו לילות, עברו ימים וחודשים והיא עדיין לא שכחה אותו. את
אותו האלון ששינה לה את החיים, ואת המבט שלו.  כן איך שהוא
הביט בה בעיניים החומות והמהפנטות שלו.
היא הרגישה והיא היתה בטוחה שגם הוא הרגיש את זה. זה היה משהו
שאי אפשר לתאר במילים, משהו מדהים.  והרגע המיוחד הזה שבו הוא
התקרב אליה ונשק ללחייה.  היא בחיים לא תישכח את זה.  היא
הרגישה כל כל כך קשורה אליו, וכל זה קרה בחצי שעה שפשוט שינתה
לה את החיים.. היא אמרה לעצמה שהיא חייבת למצוא אותו ויהיה מה
שיהיה. כן היא תעשה הכל כדי לדעת מי זה זה ששינה לה את החיים
בין לילה. היא התקשרה לחוות הגמלים כדי לשאול עליו. כמובן שלקח
לה כמה ימים לאזור את האומץ הדרוש בכדי להתקשר .  היא ביקשה את
אלון. המזכירה עם המבטא החזק אמרה לה שהוא עזב. אבל היא?? היא
לא התייאשה. אז היא ביקשה טלפון או רמז. אבל הסתבר שאלון לא
השאיר אחריו שום רמז כזה. המזכירה נתנה לה גם את שם המשפחה
שלו. אוחיון. זה היה שם רגיל לחלוטין בשביל אדם כל כך מיוחד.
-אלון אוחיון-.
אי אפשר לתאר את האכזבה שהשתלטה עליה ברגע שהניחה את השפורפרת.
אבל כמו שאמרנו היא לא היתה אחת שמתייאשת בקלות. אז היא לקחה
לידיה את ספר הטלפונים הארצי ועברה משפחה, משפחה. שם , שם .
אבל היא שוב ושוב שמה את המיל טעות..
ואז במשפחה הקצת לפני אחרונה ביקשו ממנה שתמתין על הקו כדי
שיקראו לו. הלב שלה התחיל לפעום מהר ולאט ממש באותו זמן. היא
התחילה לקפץ בחדר מרב שמחה. "זהו מצאתי אותו" .."מעכשיו נחיה
לנצח"...  ואז הוא ענה לה... זה היה קול של ילד בן 9 אולי בן
10. אואו כמה שהיא הית המאוכזבת. הפעם היא היתה  זאתי שחזרה על
המילה טעות. היא לא הפסיקה לבכות בלילות...
ואז באיזו מסיבה היא פגשה אחד מאילת, היא סיפרה לו את הסיפור.
ואז הוא אמר לה שהוא אולי יוכל לעזור לה כי הוא מכיר אחד שעבד
שמה בדיוק בקיץ האחרון. אז הוא נתן לה את הטלפון שלו. כבר שעלה
הבוקר היא חייגה את המספר שנתן לה. הילד מאחורי הקו היסס
בהתחלה ואז כאילו שניזכר החל לספר לה. הוא היה סוג של "נווד"
הוא אמר לה. הילד לא עזר לה בכלום. הוא עוד סיפר שאין לו כתובת
או טלפון שבו יוכלו להשיג אותו. הוא סיפר לה שאלון עזב באיזה
לילה בלי שום הודעה מוקדמת והוא אמר לה גם את התאריך. זה היה
בדיוק היום שבו היא ראתה אותו.  כנראה שהוא הלך לחפש אחריה
חשבה לעצמה.
לפני שניתק הוא עוד אמר לה שחבל על המאמץ היא לא תימצא אותו.
ועד היום היא באמת מחפש אותו. את אותו "אלון אוחיון".
הסיפור זה סיפור אמיתי, שאני מקדישה אותו להדס, תאמיני לי
שבסוף יהיה רק טוב. ואתם אם תתקלו בו, באותו אלון אוחיון
תשאירו לי הודעה בבקשהה=)