|
אנחנו הולכים ברחוב...
רחוב שלא נגמר...
יש בו סטיות - אל המון סמטאות. סמטאות של אושר.
יש בו עליות, וגם ירידות
הוא לא נגמר
ממשיך וממשיך...
וכל מה שאני עושה זה מחפשת דרך חזרה.
לרחוב הראשי.
הרחוב הראשי מוביל אל האושר.
אז מתישהו אני אצא ממנו.
כי אסור לוותר.
פשוט אסור.
"כמו שאין למוות סוף כך אין מה למהר
כמו שלא יהיה לי טוב גם במקום אחר."
היהודים, מקום אחר.
מוקדש ובא ברעיון מרעות - מציאות אחרת. |
|
|
נניח, שהידיים
שלכם היו שתי
משגרי טילים
ענקיים, מי,
ואני שואל אותכם
ברצינות, היה
מתעסק איתכם?
הצבא כמובן, כי
כשיש לך בן אדם
עם 2 משגרי
טילים בתור
ידיים, אתה
משתיל כוונות
לייזר על
האוזניים שלו,
ושולח אותו
לעזה
אני, שצריך
להפסיק להמציא
נשקים |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.