המסך הקרין סרט, אמור להיות סרט קומי או משהו בסגנון, ככה
לפחות אמרו המודעות. המודעות הארורות האלו, תמיד מבטיחות עולם
ומלואו, ואילו כאן בפנים הר געש של הורמונים, חבורת בני נוער
זרוקים להם על המושבים ובכלל לא מביטים בסרט. אפשר לחשוב שבית
הקולנוע זה המקום היחיד שבו הם יכולים להזדיין כאוות נפשם. בית
הקולנוע היה פעם גם המקום היחידי שבו אני הייתי יכולה להיות
משוחררת, יש משהו בקסם הזה של הקולנוע והחושך ותמונות רצות על
המסך. אין פלא שיש כ"כ הרבה שוברי קופות. סרטים ששוברים את
שיאי המכירות. התיאוריה שלי על מבקרי הקולנוע היא שהם נותנים
חמישה כוכבים לסרט רק אם הרוויחו זיון טוב במהלך הסרט שאותו
היה אמורים, לכאורה, לראות. וכל סרט שקיבל דירוג נמוך, כנראה
היה הזיון גרוע באמת. פעם תמיד הלכתי לקולנוע עם מישהו. אבל
מאז עברו הרבה שנים, וכל החלומות נקברו תחת מכסה הזמן שרץ כ"כ
מהר, ואנחנו משום מה תקועים באותו המקום ולא רצים יחד עם הזמן,
למרות המחשבה הנפלאה שכן. אבל עכשיו אני הולכת לקולנוע לבד.
מנסה למצוא את עצמי בין ים הנוער שעסוק בהכל מלבד לראות את
הסרט. לעתים די קרובות הצלחתי לראות את הסרט באמת ואף להבין מה
הוא רוצה בדיוק להגיד, שזה בד"כ לא להגיד כלום. היום לא הייתי
מרוכזת. לא שהיה משהו מיוחד שיצא מן השגרה היומית המשעממת של
עבודה, להסיע את רונה לחוגים, להכין לאיש שאמור להיות בעלי
ארוחת ערב וללכת לישון, לצד מי שהיה פעם מאהב נפלא וחבר נפלא
עוד יותר, אבל עכשיו השנים הזקינו אותו הרבה יותר מגילו
האמיתי. ללכת לישון, ביחד אבל לבד. לסרטים התחלתי לבד בערך
לפני שנה. הייתי חייבת להוציא את עצמי מהבית הזה שפעם היה אחד
המקומות האהובים עלי לבילוי ערב שקט בחברת בעלי, לשתות שמפניה
בסופו של יום ארוך ומעייף מהעבודה ולהתרווח על הספה מחובקת,
מאוהבת. אולי אפילו לסיים את הערב בגמירה טובה וארוכה...נעימה.
עכשיו כל זה נשאר רק זיכרון עמום מהחיים שהיו לי פעם. פעם?
לפני שנתיים רק כל זה היה בהישג יד ועכשיו נעלם. מאז שתום מת.
תום היה מבוגר מרונה רק בשנה אחת בלבד. תמיד הבטתי עליו משחק
ומשתולל וצחקתי בהנאה בעודי חושבת איזה ילד שובב הוא. אף פעם
גם לא תיארתי לעצמי שיום אחד יהפוך המשפט הזה להיות בעל משמעות
שונה לחלוטין וקודרת כ"כ. ומי חשב שטיפוס תמים של ילד על העץ
שכה אהב, העץ שהיה בחצר ביתנו הפרטית, בית שקנינו ביום שהתחתנו
אני ודן, יהפוך להיות עץ הדמים. תום עלה יותר מדי גבוה ונפל.
קיבל פגיעה קשה בראש. החזיק מעמד ימים ספורים בלבד. עד שהחליט
שבגיל שש מיצה את חיו עד תום. וככה הלך.
הסרט נגמר. בני הנוער החלו לקום לאט לאט, פניהם אדומים
וסמוקים. אני נשארתי במקום. המוח שלי הוביל אותי לטייל בין
המחשבות והזכרונות שלי, ונתפסתי פתאום על זיכרון אחד. היה זה
ערב שבת, ואחרי שאני ודן בילינו בים בסופשבוע יחד עם תום
ורונה, שכבנו לנו בסוטול שכזה על הספה, רבוצים מול המסך, בלי
להסתכל מה בדיוק מוקרן. פשוט מתנשקים מדי פעם, ועוצמים את
העיניים. רגועים ושלווים. השלווה הזאת שבה היינו שקועים
"הופרעה" ע"י תום, שקם מהמיטה שלו. "אמא!" הוא אמר ואני פקחתי
את עיני. "מה קרה, תום? למה קמת מהמיטה? כבר מאוחר ואתה אמור
לישון..." התחלתי לומר וקמתי בו בזמן מהתנוחה שבה נשכבתי. דן
המשיך לשכב על הספה, כנראה שנרדם. הילדים האלו העבידו אותו
קשה, חשבתי בחיוך. לפתע קלטתי דמעה בזווית העין של תום. "מה
קרה, תום? למה בכית?" שאלתי אותו במהירות. "חלמתי חלום רע.
הייתי על העץ בחצר ואת ואבא למטה, ורונה לא הייתה בסביבה.
ואנחנו לא שמנו לב. ואני זוכר שבהתחלה רונה טיפסה יחד איתי על
העץ, עזרתי לה לטפס, ושיחקנו אבן, נייר ומספרים. ואז מצאתי קן
ציפורים על העץ, ורונה כבר לא הייתה". כבר אז הרגשתי תחושה
רעה. תום שתק לרגע וראיתי שהתאמץ לדבר. "די, תום" הרגעתי אותו
וחיבקתי אותו, "אני בטוחה שזה רק חלום רע, בוא אני אכסה  אותך
ותחזור לישון ומחר בבוקר הכל יהיה בסדר". תום לא התנגד ואני
כיסיתי אותו. כשתום נכנס למחרת בבוקר למטבח וראה את רונה יושבת
בכיסא הקטן שלה ואוכלת קורנפלקס הוא רץ אליה, כאילו לא ראה
אותה כמה שנים. "רונה, רונה, את פה!" אמר וצחק והתיישב לאכול.

"גבירתי, אנחנו רוצים לסגור את האולם קולנוע, נאלץ לבקש אותך
לעזוב" קול גבר עמוק חדר לפתע לתודעתי. "זה היה רק חצי שנה
לפני שהוא מת" מלמלתי, לא מודעת לדבריי. "גבירתי, את אולי לא
מרגישה טוב, את נראית חיוורת, בוא נוציא אותך ונזמין לך מונית
לבית" שוב הקול הזה. בבת אחת חזרתי להיות צלולה וקמתי מהר
מהכיסא ואמרתי "לא, תודה. אני בסדר. מצטערת שעיכבתי אותך" ואז
הלכתי מהר ויצאתי מן האולם. הרוח הפתאומית שהייתה שיצאתי החוצה
מן האולם הכתה בי כמו סערה. רעדתי לרגע והתעטפתי במעיל יותר
חזק. התקדמתי מהר לעבר המכונית ונכנסתי אליה, מתניעה אותה ישר.
התחלתי לנסוע. רבע שעה לאחר מכן הבנתי שאני נוסעת ללא מטרה
ברחובות, שהיו לפתע לא מוכרים ובכלל לא אלו שבהם הייתי אמורה
לנסוע. מד הזמן במכונית הראה שהשעה כבר חצות. "דן בטח כבר ישן,
אכל את הארוחה הקפואה מאתמול שהשארתי במקפיא והלך לישון. רונה
כבר גדולה, בטח הלכה לבדה לישון" הרצתי מחשבות משעממות בתוכי,
מחשבות של שגרה. גשם של פתאום החל יורד מבעד לחלון ושוב החזיר
אותי לשוטט תוך כדי נסיעה, במחשבות שבתוכי. "תום הלך, נעלם לו
פתאום. ומאז רונה גדלה והיא כ"כ יפה והייתי רוצה להיאחז בה
עכשיו ולא לעזוב אותה לעולם, אבל גם היא לא ממלאת את החלל
שבתוכי, כבר שנתיים. יום לפני שתום מת עשיתי אהבה עם דן ואילו
מאז שתום הלך שנתיים לא שכבנו. כל האהבה נראתה שכבתה בבת אחת
שתום הלך. נושאי השיחה היחידים שלנו כרוכים אחר הסעות לחוגים
של רונה, חשבונות ועבודה. המבט הזה שפעם היה מעביר בי, מבט של
חום ותשוקה, נעלם. כרגע אני רואה מולי רק עיניים כבויות שלא
מראות שום סימן לרגש כלשהו. והרי פעם קראתי את העיניים שלו הכי
טוב שאפשר, הבנתי דברים שרצה להגיד אפילו במבט אחד קטן בעיניים
שלו". הכביש החל להסתחרר לפתע. "אף פעם בעצם לא דיברנו על תום
ועל האובדן שלו. כל אחד בקונכייה שלו. והזמן עבר לו בינתיים.
רונה הייתה האור של הבית לפתע, ממלאת את החלל הריק שנוצר בו
לאחר שתום הלך. אבל גם היא לאחרונה הפכה להיות שקטה ועושה לפתע
הכל לבד. עבר זמן מאז הקראתי לה סיפור לפני שינה או מאז
שליטפתי את שערה כמו שתמיד אהבה. היא מבינה בלי מילים את החלל
העצום שקיים. ולא משנה מה תעשה, היא לא תוכל למלאות אותו. נראה
שהיא ערוץ התקשורת היחיד שפתוח ביני לבין דן. ואילו פעם היינו
יודעים בטלפתיה ממש הכל אחד על השני. ספר פתוח". נראה שהגשם של
פתאום החל להתחזק בצורה חזקה ואני יודעת שצריכה  אני להסתובב
אחורה ולנהוג מהר לכיוון הבית, להיכנס לשם ולהיקבר תחת שמיכת
הפוך. "טוב לך שם למעלה, תום שלי? יש שם לפחות עצים שתוכל לטפס
עליהם, או דשא גדול ורחב שתוכל לרוץ ולשחק שם בכדור? יש שם
חיות שתוכל ללטף או ילדים אחרים, בגיל שלך, שיארחו לך חברה?
טוב לך בגן עדן לילדים, תום שלי?". ואני ממשיכה לנסוע ואני
חושבת שאני רואה משהו בא מולי. "השגרה הזאת, תום, הורגת אותי.
תמיד יכולת להבין אותי, למרות הגיל הצעיר שלך. ידעת להבחין מתי
אני שמחה או עצובה. ואני עצובה עכשיו, תום. למה לא נתת לי לומר
לך שלום ולחבק אותך חיבוק אחרון? למרות שכבר  אמרת שאתה ילד
גדול?". המכונית נעצרה בבום גדול  ואני מרגישה את הדם אוזל
מפניי. הראש מונח על ההגה ואני מקופלת בתוך עצמי. אני מנסה
לקום ולהמשיך לנסוע, אבל המכונית לא זזה. עוברת דקה עד שאני
קולטת שנתקעתי בעץ. ההכרה אובדת לי מהר. "חכה לי דקה, תום. אני
מצטרפת אלייך. אולי יש גם גן עדן להורים?".