הכל היה מטושטש סביבי. הרגשתי משהו לח זורם במורד הלחי
השמאלית. גיששתי מסביב, מחפש את המשקפיים שלי בין עלי השלכת
היבשים. תחושה של משהו קשיח מעיד שמצאתי אותם, אחרי כמה דקות
של חיפושים תועים. הרכבתי אותם על פני. מצחיק איך שתי עדשות
דקות, עשויות מחומר שנוצר בחול, כמו החול של שפת הים, שתי
לוחיות זכוכית יכולות לשנות לך את נקודת המבט. העלטה של חצות
הליל נותרה בעיניה, רק הדמויות של צללי החושך התחדדו. מיששתי
את המקום הכואב על המצח. המקום היה עדיין לח אבל מסביבו הדם
כבר נקרש. התיישבתי על הספסל שניצב לצידי וניסיתי להיזכר או
להבין מה קרה פה הערב. זכרתי אנשים עוברים, ילדים משחקים ושוטר
שניגש אלי ושאל אותי למעשיי. עניתי לו עם ארשת של שביעות רצון
מהחיים שאני מטייל לי בפארק, נושם את האוויר הצח של ערב סתווי.
הוא חייך והמשיך ללכת. תינוק בוכה. כן, עכשיו אני זוכר, היה
תינוק שבכה כל הזמן ואז אימא שלו קמה ולקחה אותו ואת שאר
הילדים. היא אמרה שכבר מאוחר והתינוק רעב. באמת היה מאוחר. לא
היה חשוך כל כך אבל היה כבר די מאוחר. קניתי לי משהו לשתות
בחנות הקטנה שליד הפארק. ואז חזרתי לפה.התיישבתי על הספסל
וקראתי עיתון של אתמול. לא היה משהו מעניין במיוחד. סתם קראתי,
שיראה שאני עושה משהו. בסביבות 10 עדיין ישבתי בפארק, קורא
בפעם השביעית מאמר על כבאים שעשו יום-כיף לילדים מפגרים מאיזה
מכון לילדים בעלי מומים שכליים. באמת יפה מצידם. פיהקתי. כבר
מאוחר. נשענתי על הספסל והרכנתי את ראשי אחורה. כן, עכשיו אני
זוכר. רגלי נתפסה במשהו, מחשכת החצות יכולתי לראות משהו קטן
עומד ליד רגל הספסל. הרמתי את זה. זה היה בקבוק בתוך נייר חום.
לגמתי מהמשקה שהיה בפנים. נשכבתי על הספסל. כן, זה מה שעשיתי
גם אז, קודם. לפני שזה קרה. העיתון עדיין נח על הספסל, ככרית
תחת ראשי. לגמתי שוב מהמשקה, סגרתי טוב טוב את הבקבוק והנחתי
אותו לרגלי הספסל. או, עכשיו אני נזכר. זה היה רק חלום רע. אני
לא זוכר על מה חלמתי, רק שזה היה רע. אתם מבינים, הספסל עשוי
מעץ ומתכת. כשהתעוררתי מתוך החלום הרע בטח נתקלתי במתכת וזו
פצעה את המצח שלי. כשאני חושב על זה, זו לא הפעם הראשונה שזה
קורה, זה קרה לי לפחות עוד פעמיים.
אני חושב שכדאי שאני אחליף ספסל. סמוץ' הזקן נפתר לפני חודש,
בטח אף אחד עוד לא בא לספסל שלו. הספסל שלו הוא מהישנים, רק עם
עץ. בעודי חושב על ביתי החדש על הספסל של סמוץ' נרדמתי, חולם
על משהו יותר טוב מהמציאות העלובה שבה חייתי. מצפה ליום של
המחר, לשבת כל היום בפארק, להעיד פני בורגני, או פני בורז'ואה
כמו שאומרים, זה באמת נשמע יותר אצילי מסתם "בורגני", להתנער
משוטרים ולקרוא שבע פעמים את מהדורת היום הקודם שמר שוברק
משאיר לי כל יום אחרי שהוא מטייל עם שמיק הכלב שלו. ואז שוב
ללכת לישון, רק הפעם בבית החדש שלי מעץ.