באופן לא רישמי התאהבתי בתחושת הכמעט.
תחושת כמעט הריגוש
תחושת כמעט ההצלחה
תחושת כמעט האהבה
תחושת כמעט.

התאהבתי שלא מרצוני בתחושה זו, שכן אין לי מה לעשות בנידון פרט
מלתהות מתי אותה תחושה תפסק,
ואצליח להיות משהו ספציפי, להגיע לאותם רגעים שכל אחד שואף
להגיע אליהם ולהגיד :"זהו! הצלחתי!"

פעם זה היה הרבה יותר פשוט, שלא לדבר על תחושת העליונות ללא
מאמץ, אפילו הקטן שבהם, כדי להגיע למטרה כל- שהי.
עכשיו זה שונה.
עכשיו צריך לעבוד, לוותר, להפסיד, להתחנן, להתאמץ...
נמאס לי!
אני מרגישה כל הזמן בבחינה אין סופית של כולם, ללא כל ידיעה
מתי אוכל לעשות מה שאני באמת רוצה, מבלי להסתכל יום אחרי
ולהתחרט על מה שאני נהנת ממנו כרגע.
מבלי להיות מאושרת ולהגיד בצד אחר שבי :"רק חבל ש..."

משפט מוכר אומר: "אין חכם כבעל הניסיון"
ניסיון החיים האישי - שלי לימד אותי יותר מידי דברים שגורמים
לי לחשוב ברגעים הכי מאושרים שלי על ה: "רק חבל ש..."
מי שהמציא את המשפט הזה חשב על איזה ניסיון מדובר?
ניסיון גרוע? גם על זה מצאו תשובה:
"לומדים מטעויות"

שטויות.
הייתי מעדיפה לחיות את החיים שלי ללא טעויות, הייתי לומדת
מאחרים, כפי שאני מנסה לחיות כיום, כי על הבשר שלי, אני חושבת,
חוויתי מספיק - "למדתי" מספיק מהעבר שלי.
כאב אחד הולך, כאב אחר מתחיל
פיזי ונפשי.
שימחה באה, שימחה הולכת
רוצה קצת שקט.

ביקשתי יותר מידי?