כמה שקשה להיות במחיצתו לפעמים.
כמה שקשה להוציא מילה אחת אמיתית כשאת לידו. להגיד דבר אחד
מצחיק כשאת לצידו. לחייך חיוך אחד לא מאולץ. לקבל מחמאה אחת.
להיות את.

כמה שקשה לעבוד על עצמך ולחזור שוב ושוב על זה שאת לידו לא
אומר שאת במבחן. שהוא אוהב אותך כבר שלוש שנים. שאת לא צריכה
להוכיח לו שאת אהובה. שאת אהובה. שאת אהובה לא פחות ממנו.

כמה קשה לתכנן שוב ושוב במקלחת מה בדיוק את הולכת להגיד היום
בערב כשתיפגשו עם חברים. איך את הולכת להגיד את זה. מתי את
הולכת לחייך. כמה זה יהיה מצחיק. הלוואי וזה יהיה מצחיק.
הלוואי ומישהו ייתן לי את המחמאה של אתמול בערב. הלוואי ומישהו
יצחק כמו שהוא צחק אתמול בערב. הלוואי ומישו יהיה כמו שאני
רוצה שהוא יהיה.

כמה קשה להיות מלכה בלעדיו ולכלוכית איתו. לחזור מערב אדיר.
ערב שלי. ערב שבו אני הכוכבת. ואז להפוך לסתם עוד אחת. סתם עוד
אחת שלא יודעת לעשות כלום חוץ מלשבת בפינה.

כמה קשה לקנא בו על שהוא מצליח להישאר אהוב בלעדי וגם לידי.
לקנא בו ולאהוב אותו. לאהוב אותו ולקנא בו. ולא לשמוח בשבילו.
ולקלל אותו בלב. ולאהוב אותו. ושוב לקלל.

כמה קשה לכעוס עליו. לצעוק עליו. לא לדבר איתו. ולהמציא תרוצים
טיפשיים. שכביכול זה בגלל שהוא אכל עם פה פתוח. ולא בא בזמן.

כמה קשה לדעת שאת אוהבת אותו. אבל את שונאת אותו. רק כי הוא לא
יודע שגם את מלכה לפעמים.