"אוף! אני כל כך עצוב."
"אבל מושי, למה?"
"כי רע לי כל כך."
"אבל מושי למה?"
"אוף, אוף, זונה, את לא עוזרת! את לא מבינה שאני כל כך מסובך,
שיש לי כל כך הרבה בעיות, שאני אומר לך שאני לא שפוי? זה לא
נורמלי להיות בן 15 ולרצות למות. איך זה שכל המתבגרים האחרים
שמחים כל כך ורק אני לא? אוף, אני כל כך מגניב ומעניין כי,
תראי, ככה זה כשעצובים. יא! קוקי, יש לי רעיון כל כך מקורי,
אולי אני אקח סכין חד פעמי ואחתוך לי פרקי הידיים? וואי, זה
יגרום לכולם לאהוב אותי. יא, אני כזה גאון וכאילו מגניב כזה."
"אבל, מושי, אני אוהבת אותך בלי שריטות מחרידות על הידיים."
"אוי שתקי כלבה, אני כל כך יותר טוב ממך."
"לא נכון, יא קקי! אני יותר טובה!"
"לא את לא! אני כאילו בדכאון! זה כאילו כל כך נותן לי את הזכות
להתנשא עלייך."
"אז מה, מושי מפגר? גם עלי עוברים דברים, אבל אתה כאילו לא
טורח אפילו לשאול!"
"נו, קוקי, אני כל כך אומלל כי אני בדכאון. אני מתעסק רק
בבעיות המזה קשות ומסובכות שלי."
"די, מושי, אני עוזבת אותך. הנה, עכשיו תהיה לך גם סיבה
להתאבד, נכון? נכון שתתאבד כי אני עוזבת אותך?"
"לא, קוקי אל תעזבי. בגלל שאני בדכאון אני אהיה חייב להתאבד אם
תעזבי אותי, וכאילו אני לא מת על הרעיון של למות והכל. אני
אפסיד הרבה חומר ויש בגרות במתמטיקה השנה."
"אוי מושי אתה כזה מתחשב! אני כל כך אוהבת אותך... אתה יכול
להיות רומנטי כל כך כשאתה רוצה, אני אוהבת אותך!"
"קוקי, את חושבת שגם מדוכאים חרמנים כל הזמן?"
"לא יודעת, מושי. אתה מדוכא, אתה אמור לדעת."
"אוף, להיות מדוכא זה כל כך קשה, חושבים הרבה."
"..."
"אני חושב שגם מדוכאים חרמנים. אני חרמן ואני כאילו מדוכא, אז
כן, אני חושב שגם מדוכאים חרמנים."
"מושי."
"קוקי."
"מושי."
"..."
"..."
"..."
"..."
"..."