לוינסקי סיים לרוקן את פחי האשפה בגן הציבורי, ועתה נותרה לו
רק מטלה אחת לפני שיתפנה להפסקת הצהריים - להוריד את המודעות
התלויות על העצים. הוראות מגבוה. כשהוא תולש את הודעות
הבייביסיטריות מחשבתו נודדת, אך הנה הוא משתהה, שכן מולו תלויה
המודעה: "ברי שלנו נעלם". הוא מביט בכלב המתוק שבתצלום, מקשקש
בזנבו, לא מודע לכך שחייו כפי שהוא רגיל אליהם קצובים בזמן,
ושביום מן הימים ינעצו את תמונתו בגן הציבורי. לוינסקי עוד
מביט, מושיט יד, מתחיל לשחק עם הסיכות. הוא לא מודע לכך
שמאחוריו עומד הכלב ברי וצופה במחזה. ולבו של ברי נצבט, הרי
פעם חשב שבני האדם הגבוהים האלה יכולים לעשות מה שרק ירצו.

ערב יורד על הגן הציבורי, ושתי צלליות יושבות על הספסל. "בוא
חומד, בוא", וברי מתקרב בצעדים זהירים, מביט לסירוגין בחתיכת
הסנדביץ' ובנער האוחז בה. "נו תן לו כבר, הוא רעב. לא, מה אתה
עושה לו? נו תפסיק. תפסיק עם זה, די! פאק, דני, אתה כזה אידיוט
לפעמים". דני לא מבין איך הוא שוב דפק חבר פוטנציאלי, והוא
הולך הביתה לבד.

ברי שוכב בשלולית דם, משחזר צעדיו ומנסה למצוא את הנקודה שבה
היה צריך לנהוג אחרת. אך יש כל כך הרבה נקודות, שבראשו הן
דומות למרבד הכוכבים שבו הוא בוהה כרגע, שעם הצוואר השבור גם
אם ירצה לא יוכל להסיט את המבט ממנו. אז הוא שוכב שם ומבין שזה
הרגע הכי מאושר בחיים שלו, כי הוא לא צריך להחליט לאן להסתכל,
וכי הכוכבים כל כך יפים. לו רק יכלו בני האדם להסתכל בהם
ולהישאר בחיים כדי לספר.