היא עומדת מול המראה. בודקת את גופה החטוב. מתבוננת היטב.
בוחנת.
ה"שמלה הקטנה השחורה". ככה היא קראה שקוראים לה בעיתון. השמלה
הזאת שמתאימה לכל דבר. אירוע. מקום. אתמול היא יצאה לקנות
אותה, לפני הפגישה איתו. שמלה שחורה. עדינה. שיושבת על גופה
היטב. שמלת סטרפלס דקה עם פסים דקים לבנים לאורכה.
היא ממשיכה להתבונן במראה. המחשבות שלה עפות לאט מהשמלה והיא
מתחילה לחשוב עליו. נזכרת איך רק שלשום הוא אמר לה עד כמה שהוא
רוצה לצאת איתה למסעדה הכי יוקרתית בעיר. הכי מהודרת. הכי...
הכי. וכל מה שנותר היה לה להגיד לו זה רק "כן". מרוב התרגשות
וביישנות היא רק ישבה שם, לידו, חייכה והנהנה עם ראשה לחיוב.
והוא חייך בחזרה. מן חיוך מושלם שכזה. הגבר האידיאלי בשבילי.
היא תמיד חשבה לעצמה. נזכרת שהייתה מתבוננת בו במהלך כל שנות
התיכון שלהם ביחד, ואם רק היה יודע כמה פעמים חשבה לבוא ולדבר
איתו ממש. ולא רק שיחות של היי ומה נשמע. אף פעם לא דמיינה
שהוא דווקא יהיה זה שאיתו היא תצא למסעדה. ל"דייט" כמו
שחברותיה אמרו לה. לפתע הגיע גל של הודעות בפלאפון שקטע את
מחשבותיה. היא נבהלה קצת והחלה לקרוא אותן אחת אחת. זה היה
מהחברות שאיחלו לה בהצלחה ושתהנה. הן החברות הכי טובות שלה.
בכלל החברות הכי טובות. "האידיאליות". ככה תמיד אמרה להן. היא
חזרה למראה ומשכה עוד מריחה של האודם שהיה בצבע אדום חזק.
מסנוור. היא נראתה במיטבה. הכי יפה שיש. שערה החום והחלק גלש
במורד צווארה ועבר במקצת את כתפיה, השרשרת שהייתה ארוכה ובהתאם
למחשוף הסטרפלס המיוחד וכמו כן גם הנעליים השחורות. היא הרגישה
כמו אישה לגמרי. ה-אישה. קיוותה שהוא פשוט יתפעל ממנה. יהיה
המום.
ברקע נשמע צפצוף צופר המונית, היא לקחה את מעילה ולפני שיצאה
מדלת הכניסה שמה אותו על ראשה ויצאה בריצה לכיוון המונית. הגשם
שירד שטף את הרחוב ואפילו קצת הרטיב את רגליה מהשלוליות. אך זה
לא הפריע לה, היא נכנסה למונית ואמרה לנהג את שם המסעדה. הוא
הסתכל עליה במבט קצת מופתע, "המסעדה הכי יקרה" אמר וחייך
לעצמו. "כן, אה?" היא אמרה לו, מתנשפת במקצת מהריצה הקצרה
שהייתה לה כרגע, מייבשת כמה טיפות מרגליה. "אז אני מבין שזה
מישהו מיוחד" הנהג אמר לה תוך כדי נסיעה והסתכל במראה. היא
הסתכלה אליו, חייכה, והפנתה את מבטה בחזרה לחלון, מסתכלת החוצה
על הגשם ששוטף את העיר. טיפות נפלו לאורך החלון.
היא הגיעה, אמרה לנהג תודה, הגישה לו את הכסף מהחלון והחלה
ללכת לכיוון פתח דלת המסעדה. "תהני" הוא הוסיף בקול מקווה
שתשמע אותו. היא הסתובבה הרימה את ידה טיפה, נופפה לו לשלום
והמשיכה ללכת. המונית השאירה קצת אדים אחריה מהקור והערב נראה
כאילו נלקח מסרט. ליבה פעם בחוזקה. היא קיוותה לראות אותו יושב
ומחייך אליה בעוד היא הולכת לקראתו. המלצר הראה לה את שולחנה.
הוא היה ריק. היא קצת התאכזבה. כנראה שהוא עוד לא הגיע. חשבה
לעצמה. היא התבוננה בשעון. שמונה. שמונה וחצי. היא הספיקה
לשתות כבר 4 כוסות של מיץ תפוזים וכבר הרגישה רע. מכל הבחינות.
חמישה לתשע. בארבע דקות לפני תשע היא החליטה שזהו. היא הייתה
בסערת רגשות - מאוכזבת, נסערת, כועסת, עצובה. הגשם פסק קצת.
היא יצאה מהמסעדה. בחוץ עדיין היה קריר. טיפות עדיין ירדו קצת
בין השלוליות, על ראשה, על שיערה, על פניה והתמזגו עם הדמעות
שלה. אבל כבר לא היה לה אכפת שכל האיפור נהרס, במילא הוא לא
יראה את זה. היא הרגישה שליבה נשבר. היה לה קר. לפתע היא הבינה
למה. מרוב שהיא הייתה עצבנית היא שכחה את המעיל שלה במסעדה.
היא הסתובבה והחלה חוזרת לכיוון המסעדה, מנגבת דמעות, ראשה
מתבונן בלבני הכביש השומם. עוברת ליד מזרקות. עצים רטובים אשר
מנצנצים באור אורות הרחוב. לפתע היא מתנגשת באיש. היא קצת
מסונוורת מאור הרחוב אשר נמצא בדיוק על פניה. היא מזיזה את
מבטה ואומרת סליחה בשקט. לרגע הוא אוחז בידה. היא שוב מתבוננת
בו ורואה שזה הוא. היא מתחילה למלמל כמה דברים שאפילו לא יודעת
מה הם אומרים בדיוק, כמה מתוכם היו "איפה היית? למה לא
באת?". ואז הוא עוצר אותה. "ניסיתי להתקשר אלייך, אבל לא
ענית", "מה? איך?" היא בודקת בתיקה וממלמלת לעצמה עד כמה
שהיא טיפשה. "שכחתי אותו, שכחתי את הפלאפון על המיטה בבית!
אני לא מאמינה... אבל, מה קרה לך?" היא אומרת תוך כדי שהיא
מנסה לנקות קצת את פניה מהאיפור שנמרח. "את לא תאמיני, אבל...
שכחתי את הכתובת של המסעדה במעיל השני שלי. וניסיתי לחפש את
המסעדה, ואז החלטתי להתקשר אלייך, אבל לא ענית לי, אז חשבתי
שזה בגלל שזה מאוחר ושאת כועסת עליי, אז מתוך כעס נפל לי
הטלפון מהיד לתוך הבוץ והתקלקל. הנה" הוא הראה לה את הטלפון
עם מבט אומלל תוך כדי שהיא מתחילה לצחוק קצת לעצמה למראה
הטלפון המסכן. "רק עכשיו הגעתי איכשהו ברגל למסעדה, ואמרו
לי שעזבת, ואז ראיתי ששכחת את המעיל שלך... חשבתי להחזיר לך
אותו", הוא מוסיף, "אז הנה, אני אשים לך אותו". "תודה, אין
לך מושג עד כמה התעצבתי, חשבתי שסתם עבדת עליי ולא רצית בכלל
לפגוש אותי..." היא אמרה במבט מושפל. הוא החזיק את פניה, ואז
היא הרימה את מבטה היישר לתוך עיניו. פתאום שוב החל הגשם. גשם
חזק. אבל כבר לא היה לה אכפת מהאיפור, מהשיער, מהשמלה. היה
אכפת לה רק ממנו. הוא חיבק אותה חזק והחזיק את מותנה. וכך הם
הלכו להם.
והגשם המשיך לרדת ושטף את הכול. ניקה את הרחוב. שטף את הכאב.
וניקה ותיקן שוב את ליבה.