ס. בן יאיר / בוא בספטמבר |
היא אומרת לעצמה.
כשידה חולפת
על פני משהו רך היא מתנחמת
ופושקת את אצבעותיה.
היא מדמיינת את הזמן מסודר לפי דקות,
אבל יש והרגליים הולכות הפוך למחוגי השעון
נסוגות ומתקפלות לבטן ולחזה
ומסביב, כך נדמה, הרהיטים והכלים נעים קדימה.
והקול. זיכרונו של קול שהיה להד,
וכאב עמום נמתח בעורפה
כאשר הוא מבליח לדקה ושוב נמוג.
חוזר חלילה, היא שרה לעצמה,
בוא בספטמבר, היא פותחת וילון
וצוחקת, בינה לבין העולם.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|