גופי הוא מקדשי.
מקדש העינויים שלי.
ואני המאסטר בעינויים.
מכירה את כל סוגי העינויים.

אז לפעמים אני אוהבת להשתמש בסכינים.
משייפת אותם טוב טוב לפני.
דואגת שיבריקו ויזהרו בחושך כמו קוראות לעבודה.

ולפעמים אני אוהבת להשתמש במציתים.
דואגת שהמצית ירתח.
שיהיה מלאה בגז שלא ייגמר לי באמצע פתאום.

לעיתים אני מעדיפה להשתמש באוכל.
רבות הפונקציות בעינויי מזון.
אפשר להרעיב את הגוף.
כאבי הרעב, ההאי המדהים שמתלווה להרעבה.
אפשר לבלוס מבלי לראות בעיניים.
לבלוס ולבלוס עד שיש לך בחילה מעצמך.
ואז מדברים לאסלה.
היא מקשיבה נהדר.
היא לא שופטת.
ולא תלך לך באמצע.
היא לעולם לא תקטע אותך.
לעולם לא תפנה נגדך.
רק תקשיב.
ותתמוך בך ברגעייך הקשים.

לפעמים אני מעדיפה דווקא כדורים.
במנות יתר קטנות.
שגורמות לך לאבד תחושה.
כשכל העולם מסתובב לך.
ואתה במין האי לא ברור במיוחד.

אלכוהול.
הפיתרון להכל.
עינוי נחמד ביותר.
אם יודעים להשתמש בו.
צריך לשתות עד אובדן חושים.
עד אובדן הכרה.
וכשקמים, הכל דופק חזק חזק.
הכל מעורפל.
המחשבה נדפקת.


לא חסרים עינויים במקדשי.
יש מיליון דרכים לברוח.
ורק דרך אחת להתמודד.
למה אני לא מסוגלת להפסיק לברוח?
למה אני לא מסוגלת להתמודד?
למה אני לא מסוגלת לוותר על העינויים שלי?