[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מאת: ע. גילת ודניאל פ.

פרק 1 - ילדה

דנה ישבה על שפת המדרכה סמוך לתחנת האוטובוס והביטה בכפות
רגליה של אחותה הגדולה. העקבים הרימו את קרסוליה מעלה. היא
נראתה כאילו עמדה על קצות אצבעותיה, כמו רקדנית בלט. דנה ניסתה
לעמוד על קצות אצבעותיה ונפלה על המדרכה. היא בת ארבע, יש לה
זמן.  
"דנה, שבי בשקט," גערה לימור באחותה הקטנה. "עוד שניה נעלה על
מונית. אנחנו כל כך מאחרות!"
"מה זה מונית?" שאלה דנה, אך לימור לא שמה לב לאחותה. היא ספרה
את הכסף בארנקה. יש מספיק כסף, מה שחסר הוא זמן.
כסף בא והולך, אך הזמן תמיד אוזל!  
מונית נעצרה לידן, ושתיהן נכנסו פנימה במהירות. פרינץ הסתובב
לזוג האחיות שישב במוניתו. "ערב טוב, בנות. במה אוכל לעזור
לכן?"
דנה הביטה בנהג ושאלה: "אתה מונית?"
פרינץ צחק בקול דקיק למראה הילדה החמודה. "כן, אני מונית! לאן
את רוצה להגיע?"
דנה ענתה בקול תרועה: "לאבא!!!"
"איפה אבא, מתוקה?"
"לבניין העיריה, ושים גז. אנחנו ממהרות!" אמרה לימור.

שוני הכבאי ישב על שפת המדרכה עם גבו לכבאית והביט בסבלנות
בכיכר העירייה המתמלא. הוא פזל קלות אל עבר שעונו ומיד החזיר
את מבטו לכיכר.
בשנות השמונים המוקדמות היה יום העצמאות יום מיוחד. גם לעם, גם
לשוני ובעיקר לבתו הקטנה. מלבד יום הולדתה היה זה היום האהוב
ביותר עליה. היא המתינה לו בציפייה דרוכה כחודשיים לפני שהגיע,
זמן רב לכל הדעות לילדה בגילה, ובשבועיים שקדמו למאורע לא פסקה
מלדבר על החג, על המסיבות ובעיקר אהבה לדבר על זיקוקי הדינור.
"אבא, יהיו זיקוקים אדומים?" היתה שואלת.
"בטח," היה שוני משיב לה.
"אבא... אבא, יהיו גם זיקוקים כחולים?" היתה ממשיכה.
"כן, מותק, כן," היה מגחך לעבר עיניה הקטנות והתמימות.
"ואבא... אבא... ואבא, אנחנו נראה אותם ביחד?"
"מממ..." היה שוני נוהם, מקווה באחורי ראשו שלא תהיה לו משמרת
באותו לילה.
"ו... ואבא, אבא... ואבא, יהיו גם זיקוקים ורודים?"
"מה שאת רוצה. הכל יהיה בדיוק כפי שאת רוצה שיהיה. אבא ידאג
לכך."

לפרינץ הייתה תספורת של פרינס, מעיל עור כמו של פרינס, כל
התקליטים של פרינס ורישיון נהיגה על שם זכריה כהן. אך למרות
זאת, הוא היה פרינץ. כך חתם את שמו, ורק לשם זה סובב את ראשו.
"בנות, רוצות לשמוע מוזיקה טובה?"
פרינץ לא חיכה לתשובה והחליק את הקסטה פנימה. פרינס שר בקול
גבוה יחד עם גיטרה מייללת. "היי, זה שיר מצוין" קרא והגביר את
המוזיקה. אצבעותיו הקישו על ההגה, שפתיו הגו מילות ג'יבריש
במבטא אנגלי.
שיר נוסף. "היי, זה שיר מעולה." התלהב ושוב הגביר.

כשנולדה שוני לא ידע כיצד לעכל אותה. מאוחר יותר הוא הבין שהוא
לא היה מוכן להיות אבא. עוד יותר מאוחר הוא יבין שבעצם אף גבר
אף פעם לא מוכן להיות אבא. "כך ייצרו אותנו," ינאם בפני החבר'ה
בתחנה, "זה לא אומר שצריך לחכות. אנחנו לעולם לא נהיה
מוכנים."
בתקופה שלאחר הלידה היה משקיף עליה מרחוק וכל מה שהיה רואה זו
מכונה: שואבת חלב, יוצרת קקי ובוכה המון.
כשהיתה בת שלושה חודשים החליטה אשתו שהגיע הזמן שיתחיל לתקשר
עמה. היא הסבירה לו כיצד מאכילים אותה, איך מחליפים חיתול, מה
לנסות כשהיא בוכה ונסעה לחברה לערב. לא עזרו תחנוניו והסבריו
המשכנעים. היא החליטה והלכה.
אז נותרו לבדם. הוא הביט בה. היא החזירה מבט, גרגרה קמעה ופרצה
בבכי...
...רחבת העירייה התמלאה לאיטה. רעש הפטישים וצחוק הילדים נשמעו
ברחבי הכיכר.
שוני שאף שאיפה עמוקה, הביט אחורה אל ג'קי, הצעיר ומחוסר
הילדים, מנמנם בתא הנהג של הכבאית ונזכר כיצד אט-אט אחזה בו
הפאניקה...

"מה זה?" צעקה דנה בניסיון להתגבר על המוזיקה.
פרינץ הנמיך את הווליום וענה: "זה פרינץ. הזמר מספר אחד בעולם!
פרינץ הוא המלך!!!"
"מה השם המלא של פרינץ?" שאלה דנה.
"מה זאת אומרת?" הוא ענה. "פרינץ."    
דנה המשיכה להקשות בקושיות: "אבל לכל אחד יש שם מלא שמורכב משם
פרטי ומשם משפחה. אז מה השם המלא של פרינץ?"
זכריה הפסיק לתופף, ראשו חדל לנוע. "המממ... פרינץ, רק פרינץ!
כמו שקוראים למוצארט מוצארט."
לימור נסתה להחזיק בצחוקה, אך הוא התפרץ והתגלגל. "מוצארט...
זה...זה... שם המשפחה... של וולפגנג אמדאוס מוצארט." לאחר
שהשתלטה על צחוקה היא המשיכה: "אז מה, אתה בעצם אומר שהייתה
משפחת פרינס? עם אמא פרינס ודודה פרינס?"
פרינץ לא הבין את הבדיחה, אך ידע שהיא עליו.
חריקת בלמים.
"החוצה!" האחיות הביטו זו בזו במושב האחורי במונית.
"החוצה עכשיו!" האחיות הביטו זו בזו על מדרכת הרחוב.
דנה החלה לבכות.

"...התינוקת המשיכה לבכות, ואני הבטתי בה חסר אונים," סיפר
שוני בהתרגשות לג'קי.
ג'קי היה עדיין בשלבי התאוששות ראשוניים מכך שהעירו אותו בצורה
כה גסה כדי לשמוע סיפור מיושן, אך מכיוון ששוני היה כבאי בכיר
השתדל לעקוב אחר העלילה.
"היא נשמעה כמו סירנה," המשיך שוני בלהט, "כמו סירנה צמודה
לאוזן."  
"''אסור להלחץ מבכי,'' הנחו אותי מביני דבר לפני שנולדה. ''בכי
זה טוב. ככה הם מוציאים אנרגיה.'' תאמין לי, קל לייעץ."
"אה... אז מה עשית?", התאמץ ג'קי להשתתף בשיחה.
"לאחר שרצתי סביבה ח"י פעמים החלטתי לעצור ולהיזכר מבעד לצרחות
בהוראות הנקודתיות של אשתי. הרמתי אותה בידי, טפחתי קלות על
גבה, מלמלתי גולו-גולויים שקטים אל תוך אוזנה, קיפצתי כמו
קנגרו והזעתי כמו סוס."
"עזר במשהו?"
"לא."
ג'קי הנהן כמבין עניין.

ראשה של לימור הסתחרר, ליבה פעם בחוזקה. אין זמן, בעוד חצי שעה
יחלו זיקוקי דינור להאיר את שמי העיר! היא הבטיחה לאבא שהיא
תביא את דנה בזמן. היא תפסה את ידה של אחותה וצעדה במהירות
במעלה רחוב הרצל. עיניה חיפשו שלט או סימן לאן לפנות, אך כזה
לא היה.  
סמוך לכניסה של בניין נטוש עמד גבר במעיל שחור.
האחיות ניגשו אליו ולימור שאלה: "סליחה, אתה יודע איך להגיע
לבניין העיריה?"
הגבר הביט בזוג הבנות אך לא ענה.
"סליחה אדוני," התעקשה לימור, "אתה יודע איך..." הגבר הניע את
ידו השמאלית בתנועות קדימה אחורה. דנה הקטנה הבחינה באקדח
מוסתר תחת מעילו של הגבר. היא תפסה את ידה של אחותה הגדולה
וגררה את שתיהן לאחור. לימור, שלא הבחינה בכלי הזין שבמכנסיו,
הבינה שהוא מנסה לסמן להן לעזוב את המקום והניחה לאחותה הקטנה
למשוך אותה.
לפתע הגבר שלף אקדח כסוף וירה אל עבר הבניין הנטוש, לחלון שבור
בקומה השניה.
"לכו מכאן!" צעק עליהן, אך הן קפאו במקומן. "לעזאזל!" סינן
לעצמו. הוא תפס את שתי הבנות בזרועותיו החסונות והרים אותן אל
מאחורי שלד מכונית הרוסה סמוכה, שנחה על לבני בניין. "אל
תזוזו," אמר ללימור ודנה, "הסתתרו מאחורי המכונית. אל
תזוזו!!!"
לימור סוככה על אחותה. גבשושית בכי קטנה נוצרה בגרונה.
   

פרק 2 - משבר


במקום אחר ובזמן אחר נכנס שוני למטבח ויצא ממנו כעבור חמש דקות
עם בקבוק תחליף חלב אחד ושתי כוויות מדרגה שלוש. הוא רץ
לעריסה, הוציא ממנה את התינוקת הצווחת, התיישב יחד איתה על
הכורסא ודחף את פית הבקבוק לפיה. היא השתתקה מיד והתרכזה
בבקבוק החדש.
''או,'' חשב לעצמו, ''סוף סוף קצת שקט.'' הוא הציץ בשעון על
הקיר והופתע לגלות שאשתו עזבה לפני שלוש שעות וחצי. ''שלוש
וחצי שעות של בכי. לא פלא שאני מותש.''
במהלך הרחמים העצמיים חש שוני רטיבות קלה על ידו אך בחר להתעלם
ממנה. כשחולצתו נדבקה לבטנו הוא לא יכל יותר להתעלם מהרטיבות,
ולחש דרך שיניים צמודות "קוס אמו, היא השתינה עלי..." הוא
הוציא את הבקבוק מפיה, השכיב אותה על הספה ורץ להביא נייר
סופג. היא ליוותה אותו בבכי של תינוקת שקטעו לה את הארוחה
באמצע. כשחזר לסלון שוב סינן "קוס אמו, הספה..."
הוא הרים אותה בידיו. חיתולה נשמט ממנה ושוב היא השתינה עליו.
שוני הניח אותה חזרה על הספה, טמן את פניו בידיו וכחכח בראשו
מה לעשות. בלית ברירה שחרר צחוק של יאוש, מעין בכי בצורת צחוק.
הוא צחק כך כדקה עד שהד צחוק נשמע בחדר. שוני הרים את עיניו
וראה את בתו שוכבת על הספה בשלולית של שתן, בוהה בו וצוחקת. הם
צחקו כך יחדיו עוד כמה דקות, מבלי להוריד אחד מהשניה את
העיניים.
"מה קרה אז?" שאל ג'קי בעיניים פעורות.
"מאז אני לא מסוגל להוריד ממנה את העיניים."


"מה אתן עושות כאן?" שאל אותן הגבר בין יריה ליריה לעבר חלון
הבניין הנטוש. "אתן רוצות להיהרג?!" האחיות חיבקו אחת את השניה
בחוזקה. לימור הגנה בגופה על אחותה הקטנה, אך מי יגן עליה?
היא הביטה אל השמיים. הם עדיין לא הוארו בזיקוקין, אך מה זה
משנה? עליה לדאוג שהיא ואחותה ישרדו את מטחי היריות. הגבר
התכופף מטה והחליף מחסנית.
"מה עם תגבורת?" שאלה אותו לימור מבין סבך דמעותיה. הוא דרך את
אקדחו.
"לא," אמר לה, "אני עובד לבד!" והתרומם לירות.
לימור נעמדה וזקפה את ראשה בזהירות מעל שלדת המכונית החלודה.
היא הביטה אל הבניין שממולה. מהחלון השבור שבקומה השניה לא
נורו כלל יריות חזרה. היריות היחידות יצאו מקנה הגבר שלצידן,
שלא התרשם כלל מהעדר התגובה מהצד השני.
"אתה שוטר, או בלש, או... משהו כזה?" שאלה אותו בחשש.
הוא הפסיק את מטח יריותיו. "לא," ענה לה, "אמרתי לך, אני עובד
לבד!"


"סיפור יפה," אמר ג'קי והדליק עוד סיגריה.
"כן," נאלץ שוני להסכים.
הם שתקו כעשר דקות והביטו בכיכר שהתמלא כמעט לגמרי.
ג'קי זרק את הבדל וחיפש נושא לשיחה כדי לעורר את חברו שנראה
מתוח מהרגיל.
"מה אתה אומר על מכבי חיפה העונה?" ניסה.
"עזוב אותך, יש קבוצה אחת בארץ והיא בכלל באה מנתניה."
"נתניה ועוד חמש עשרה. אה, שוני?.."
שוני הביט מעלה. השמים עדיין שחורים, אך הוא ידע שהם לא ישארו
כך עוד זמן רב.
"מבאס להיות בתורנות כיבוי בעצמאות, אה שוני?" ניסה ג'קי
בשנית.
"לא כשאתה משגיח על הזיקוקים," השיב שוני.
"אה," ענה.
מסביבם אנשים תפסו עמדות לצפייה במופע.
"איפה הקטנה?" הקשה ג'קי.
"בדרך," השיב שוני.

"אדוני, אדוני..." ניסתה לימור לפנות לגבר עם האקדח המעושן, אך
הוא המשיך במלאכת יריות הסרק,  "אין שם אף אחד, אתה סתם יורה
לבניין."
הוא הפסיק את מטח יריותיו, התכופף מטה למדרכה והטה את אוזנו אל
סורגי ברזל בפתח ניקוז שבשולי הכביש בסמוך לרגליהן. "אתן
שומעות? הם מדברים אחד עם השני."
"מי זה הם?" שאלה לימור בחשש. "הם!.." ענה לה, "האינסטלטורים!
את רואה את הצינור שנכנס לבניין סמוך לחלון? כך הם מתקשרים,
דרך צינורות המים."
"מה זה איטלטורים?" שאלה דנה הקטנה את אחותה, אך היא לא השיבה
לה. היא כלל לא שמעה את שאלתה. היא חשבה כיצד לברוח משם. לבסוף
צעקה: "חפה עלינו!" תפסה את אחותה בזרועותיה והחלה לרוץ במעלה
הרחוב מבלי להביט לאחור. הגבר אכן ציית וחידש את יריותיו אל
חלון הבניין. דנה נפנפה בידה לשלום וצעקה אליו:
"להתראאאאות..."
 
להקת בית אבא חושי עמדה לסיים עוד מחרוזת ים תיכונית, והיה
ברור לכל שהנה הנה מתחיל מופע הזיקוקים הגדול.
בקצה הבמה עמד ראש העיר, מר אריה גוראל. מופע הזיקוקים השנתי
היה דבר עליו לא חסך ולו אגורה, כך נהג כל שנה מאז נבחר
לתפקיד. הוא שפשף את ידיו אחת בשנייה בציפייה דרוכה.
הקהל נעמד. איש-איש תפס את מקומו.
הורים הרימו את ילדיהם על כתפיים שיוכלו לראות מקרוב את
המופע.
ג'קי הפעיל את הצ'קלקה.
שוני עמד בצד בשקט והמתין.

לימור הבחינה כי אחותה הפסיקה לרוץ אחריה רק כאשר הפרידו
ביניהן כעשרים צעדים.
"מה קרה?" צעקה.
"בואי," דנה סימנה לה בקולה הילדותי, "הוא ייקח אותנו לאבא,"
והצביעה על אפרים.
האופנוע חנה סמוך לסורגי חנות סגורה. אפרים נשען על האופנוע
האהוב שלו ועישן סיגריה לא חוקית. גם הוא התכונן למופע
הזיקוקים. לימור התקרבה בחשד לבחור המזוקן לבוש מעיל העור.
היום בבוקר השתחרר אפרים ממעשיהו לכבוד יום העצמאות, לאחר אחת
עשרה שנים ארוכות של סורג ובטון. במשך כל השנים חיכה האופנוע
הנאמן לאדוניו.
"אתה יכול לקחת אותנו לעירייה?" שאלה לימור את אפרים. הוא
הסתכל על לימור, אחר כך על דנה והנהן. לימור הוציאה בזריזות
כמה שטרות מארנקה, דחפה לכיס מעיל העור שלו ובקול שקט וסמכותי
אמרה: "לבניין העיריה, ושים גז, אנחנו ממהרות."
כך הם נסעו, דנה על ברכיו ולימור מאחוריו. תוך זמן קצר הן עמדו
לפני ההמון שלמרגלות בניין העיריה.

שוני צפה מרחוק בשתי הבנות יורדות מהאופנוע.
הן רצו בפראות לקראתו והוא, באדיבות, פינה להן את הדרך.  
הן חלפו על פניו בסערה.
הוא עקב אחריהן מתרחקות וגירד בראשו. מעניין לאן הן רצות.
יד משכה לו מאחור בשולי מכנסיו.
"אבא?", צייץ קול קטנטן.


פרק 3 - אבא


דנה התפרצה אל תוך בניין העירייה והסתכלה סביב. "לאן עכשיו?"
חשבה לעצמה. לאחר דקה ארוכה הגיחה אחותה, מתנשפת בכבדות מהריצה
ומיותר מדי 'ברודוייס'. "לאן? לאן?!"
"לקומה השתים עשרה ומהר!" התנשפה לימור והצביעה על המעלית.

גאיה קפצה על אביה. "איחרתי אבא?" שאלה. "לא," חייך אליה אביה,
"אך כדאי שנמהר," והוליך אותה אל עבר הכבאית. הוא נעמד על
הסולם, הרים את גאיה בידיו החסונות וצעק: "ג'קי, תעלה אותנו
למעלה. הבת שלי רוצה לראות זיקוקים!"
"כן!!!" צעקה גאיה.

על דלת המעלית היה תלוי שלט "מקולקל". אין ברירה. לימור ודנה
פנו אל עבר המדרגות. שתיים-עשרה קומות. בין הקומה השמינית
לתשיעית נפלה לימור מעקביה הגבוהים, גופה השתטח על הרצפה. "אל
תפסיקי דנל'ה!" צעקה לאחותה, "תמשיכי עד לאבא!! אני מיד
אגיע."

מעלה-מעלה עלו השניים אל עבר השמיים. גאיה מעולם לא היתה כה
גבוהה באויר. כשהגיעו לשיא הגובה הביטו השניים בשמיים השחורים.

''איפה הזיקוקים?'' שאל את עצמו שוני.

מעלה-מעלה עלתה דנה אל עבר אביה. ידיה נאחזו במעקה השחור ומשכו
את גופה במעלה המדרגות הבלתי נגמרות. המדרגות היו רחבות לרגליה
הקטנות, אך היא לא התייאשה נחושה להגיע לאביה.

"איפה הזיקוקים?" צעק שוני. "איפה הזיקוקים?!" התלהם הכיכר
מתחתיהם.

דנה הגיעה לדלת הגדולה. היא דחפה אותה קדימה בשארית כוחותיה.

הכיכר געשה. יושביה הסתובבו בחוסר שקט בולט. מדי כמה שניות
נשמעה זעקה היכן הזיקוקים.

קול חריקה נשמע, ורוח ערב נשבה אל חדר המדרגות וליטפה את פניה
של דנה.

ילדים קטנים החלו לבכות והוריהם הביטו בחוסר אונים לצדדים.

דנה עברה את מפתן הדלת ועלתה לגג הבניין.

ראש העיר, מר גוראל, הרגיע את הקהל המתלהם תוך כדי פזילה אל
עבר גג בניין העירייה.

עיניה של דנה התרגלו לחשיכה והיא הבחינה בדמות מוכרת.

"איפה הזיקוקים?" צעק שוני. "איפה הזיקוקים?!" צרח הקהל.

הנה אבא! "אבא!!!" צעקה דנה ורצה אל זרועותיו.

לגאיה, לה כבר לא היה אכפת מזיקוקי הדינור. היא היתה מאושרת
להיות בזרועות אביה.

"הבת שלי רוצה לראות זיקוקי דינור?" שאל אביה של דנה ושחרר את
נצרת תותח הזיקוקים.

להיות בזרועות אביה בראש סולם בשמי חיפה השחורים והריקים.

ואז, ורק אז, האירו זיקוקי הדינור את שמי חיפה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל סוף הוא
התחלה חדשה,



העצב הוא סימן
שבקרוב תבוא
שמחה.


[ס, שבק]


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/4/04 15:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עמרי גילת

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה