תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים
עפרות ארצנו, באשר הם שם;
אל יפל רוחכם, עליזים מתרוננים
בואו שכם אחד לעזרת העם
                         ח.נ. ביאליק




פעמון הכניסה מצלצל. אני עדיין מקרצפת בקדחתנות את כתמי השומן
שמתחת לכיריים. אורי ניגש אל הדלת ואני מסירה את הכפפות
ומשליכה אותן יחד עם הספוגית וחומר הניקוי אל הקופסא שמעל
המקרר. מקווה שיוליה לא תבחין בה.

"אורינקה. אתה נראה קצת רזה. הכל בסדר?" נשיקה על לחי ימין,
אחר כך על לחי שמאל. אורי גוחן כדי שתגיע. ראשה מגיע בקושי אל
קו צווארו של בנה.
יוליה פונה אלי, מושיטה את שתי ידיה במחווה של חסד. שפתיה
נפרשות בחיוך רחב. שנתיים כאשת-שליח בארצות הברית לימדו אותה
את אמנות החיוך הלבבי. היא מנקרת את לחיי ומייד נסוגה לאחור.
"איזה ריח!" חוטמה מרחרח ככלב צייד אחר טרפו. "מסיר שומנים סנט
מוריץ!" היא פוסקת, ומייד העיניים שמבעד לזגוגיות העבות בולשות
מסביב.
יושקו הודף אותה בעדינות ומושיט לי את ידו. "שלום לך אתי. מה
שלומך?" קולו חגיגי כאילו היה נואם באסיפת חברים בקיבוץ. ככה
הוא מדבר, לא משהו מיוחד בשבילי. הוא השמין מאז ראיתי אותו
לפני שישה חודשים. העמידה הזקופה והחגורה מסווים רק בקושי את
הכרס המבצבצת. גם הוא מבוהל. אני רואה את זה במבט המתרוצץ
מסביב, מנסה לנחש למה קראנו להם לבוא לכאן. מבטו מצטלב לרגע עם
זה של אורי ושניהם משפילים את עיניהם ופוסעים בצעדים מתואמים
לעבר הסלון.
"חם," אומרת יוליה, ומנופפת על פניה בכף יד לבנה וארוכה.
"אופיר, תניח בבקשה את העוגה על השולחן."
אופיר הולך בכבדות, כאילו פוסע בבוץ השחור בשדות הכותנה
וצינורות השקיה על כתפיו. פניו יפים ושקטים. השיער המתולתל
מהודק היטב לקרקפת, בדיוק עד קו האוזן. אותו קו שמפריד בין ההם
לבין המהוגנים. הוא לא כמו אורי, הוא שייך לקבוצה השנייה: רב
סרן במילואים, מרכז את ענף גידולי-השדה ועוד מעט יתחתן וינפיק
זאטוטים זהובי תלתלים כמוהו, שיפסעו ברגליים יחפות בשביל אל
הבריכות. "בהמת עבודה מתוכנתת," קורא לו אורי, אבל מתכווץ
כשמבטו הבהיר של אחיו נח עליו.
יושקו טופח על ברכו של אורי. "מה העניינים בן, ספר קצת על
החיים." אני רואה בעיניו תחינה שקטה שהסיפור יהיה נחמד. לא
משהו שיטלטל את עולמו. אני מסיטה את עיני ויודעת שזה יקרה, אבל
לא עכשיו, עוד קצת.
"מה להכין לשתות?" אני שואלת בקול צוהל מדי, צועק מדי. יוליה
קמה מייד על רגליה.
"אני אכין את הקפה של יושקו. אף אחד לא יודע כמה צריך להרתיח
את המים."

אנחנו הולכות ביחד למטבח. היא מיד פותחת ארונות, מהמהמת לעצמה
כשרואה את הכלים מוטלים שם בערבוביה. אצלה במטבח הכלים מסודרים
לפי גודל וצבע והם לא נוחתים ברעש על הרצפה כשמושכים משם
פינג'אן קטן. שתינו מחייכות חיוכים בהירים חושפי שיניים.
"תעזבי, אני מרימה. זה בסדר." אני גוחנת ואוספת שברי צלחת ושני
סירים. נושכת שפתיים.
אורי מציץ למטבח מציע עזרה. אני מתרוממת והוא רואה את עיני
ומבטו מאפיל. העייפות מציירת עיגולים שחורים סביב עיניו. כבר
שלושה לילות אנחנו שוכבים במיטה ומדברים בשקט, אחר כך אני
נרדמת ומרגישה את עיניו הפקוחות חודרות את החושך. בבוקר הוא
מביא לי קפה למיטה, ואני יודעת ששוב לא ישן.
"איפה יש סכין לעוגה?" יוליה כבר פותחת כמה מגירות בתנועות
יעילות. היא אוחזת בקצות אצבעותיה בסכין שמצאה וניגשת אל
הכיור. "צריך לרחוץ אותו, איפה הסקוץ'?"
אני מובסת. ניגשת אל הקופסה שמעל המקרר ומוציאה ממנו ספוגית
לחה עדיין.
"הסנדלר הולך יחף, הא?" היא מחייכת בטוב לב ומסבנת את הסכין
כמה פעמים.
רק כאן, בבית שלי, היא מזכירה לי במה אני עובדת. אצלה בבית היא
נזהרת שהמילים 'עוזרת בית' או 'שכונה ד' באר שבע' לא יעברו את
סף הדלת.
"הם גרים בשכונה שיש בה בתים פרטיים. נו טוב, זה לא עומר," היא
צוחקת בקלילות אל האורחים שמסבים אצלה בסלון, "אבל הם עוד
יגיעו לשם. נכון אורינק'ה?"
אורי מהנהן ואני מסמיקה.
"דני שלי בונה עכשיו בכוכב יאיר. את יודעת," אחת בשיער קצוץ
פונה אליה, "זה איפה שאהוד ברק גר."
"כבר לא." עונה לה יוליה בחביבות, "עוד פרוסת עוגה?"  
"במה את עובדת?" שואלת אותי הקצוצה אחרי שהיללה את עוגת הגבינה
הנפלאה שרק יוליה, אבל רק יוליה יודעת לאפות כמוה.
"היא עוזרת גננת." ממהרת זאת לענות במקומי. עיניה מזהירות
אותי, מזכירות לי את התדריך המדוקדק שנערך לפני המפגש.
אני נעה באי נחת על הכסא. הוא מרופד, אבל נדמה לי שהעץ חודר
לגופי מבעד לספוג הדק.
"זה פשוט נורא איך שההורים היום מתערבים בכל דבר בגן," נאנחת
השואלת, ויוליה עונה לה מייד: "הכל בגלל הלינה המשפחתית. פעם
היה כבוד לבתי הילדים, אבל היום הכל מידרדר."
הן מביטות ביושקו שהוא עדיין מזכיר הקיבוץ והוא מניע את ראשו
בהבעה מלאת סמכות. תכף יתחיל נאום קצר על השינויים בקיבוץ,
ואני מעבירה את מבטי אל אורי. הוא קורץ לי ואני יודעת שהוא
אוהב אותי יותר מכל דבר אחר. אנחנו עושים אהבה במבטים והגוף
שלי כבר מתרפה מהמתח וזרמים קטנטנים של תשוקה חולפים בחדר מעל
הראשים. כשיסתיים המפגש, נקבל מפתח לדירת אירוח. יוליה תוביל
אותנו בחגיגיות בשבילי הקיבוץ, תעצור כל רגע לשאול בשלומו של
חבר חולף, תתעניין בבריאות ובילדים, תספר שאורי עכשיו סטודנט
ובקרוב יהיה מהנדס, והנה אשתו, עוזרת גננת. גם היא לומדת. הדרך
תתארך, אבל אורי ואני אוחזים ידיים ויודעים שבחדר נוכל לצחוק
ביחד על הכל ואחר כך נתעלס במיטה הגדולה וניזהר לא ללכלך את
המצעים של ועדת אירוח.

עכשיו הוא יושב בין אופיר לאבא שלו ומנסח, קרוב לוודאי, שוב
ושוב את הדברים שעליו להגיד להם. יוליה מביאה כוס קפה, מניחה
אותו על השולחן הקטן ומתיישבת בשיכול רגליים. ידיה שלובות
בחיקה, מהודקות זו לזו. גם היא ממתינה.

קדימה אורי, אני מעודדת אותו בלי מילים, תוציא. הם הרי ידעו
בסוף. בינתיים המים רותחים בקומקום. על השולחן כבר יש פיצוחים,
ופלים ובסקוויטים מצופים בשוקולד. הסכין המנוגבת מונחת ליד
העוגה. לא ברור מי יפרוס אותה. היא תחכה עד שאני אגש לעוגה,
ואז תקפוץ ממקומה כדי לעזור לי. בסופו של דבר הסכין תעבור
אליה, ואני אחלק את הצלחות והכפיות.
על השולחן כבר יש כוסות מלאות, ואורי עדיין שותק. יושקו מספר
על הקשיים שיש במעבר לשיטת שכר דיפרנציאלית. "הקיבוץ בקשיי
נזילות," הוא מדגיש בהטעמה כהכנה לסירוב לבקשת עזרה כספית מהם.
ודאי ניחשו שבזה המדובר. אולי שוחחו על זה בדרך לכאן.
אני מחלקת את הקפה ויושקו מסיים את ההרצאה וטופח שוב על ברכו
של אורי "אז תספר מה קורה אתכם, אה?"
"אנחנו צריכים עזרה," מתחיל אורי סוף סוף. אני מרגישה איך המתח
בשרירים שלו עובר אלי. גופי זקוף על הכסא ואצבעותיי חופרות בבד
המכנסיים שעל ירכי. אני רוצה ללכת לחבק אותו, אבל גם כועסת.
כעסתי גם כשסיפר לי על הכל. "איך יכולת לעשות את זה!" צעקתי
עליו שוב ושוב. הוא ישב במקומו ולא זז עד שהתחלתי לבכות.
אני ממקדת בו מבט. שיספר הכל בבת אחת וזהו. אבל אני מכירה
אותו- הוא יתפתל וילך סחור סחור עד שלא תהיה לו כל ברירה.
"אנחנו צריכים עשרים אלף שקל ואולי יותר." המשיך בשפה רפה.
"אבא סיפר לך הרגע מה קורה בקיבוץ." יוליה נראית מוטרדת.
"תני לו לדבר," אומר אופיר את המילים הראשונות שלו. "תמשיך
אורי. אנחנו מקשיבים."
יוליה שוקעת עמוק בתוך הספה ועל פניה הבעת עלבון. היא מסירה את
משקפיה ומנגבת את העדשות בדקדקנות עם מטלית אותה היא שולפת
מהנרתיק. עכשיו היא נראית כמו חפרפרת עם העור החיוור סביב
עיניה, שנראות לפתע זעירות כל כך.
"אנחנו צריכים עורך דין." ממשיך אורי באיטיות.
"אולי אני אוכל לעזור לך. אני מכיר כמה עורכי דין שעובדים עם
התנועה הקיבוצית. הם יעשו לך מחיר טוב." הקלה מתפשטת על פניו
של יושקו והוא מחטט בכיס חולצתו ושולף פנקס. "רגע, אני כותב
לעצמי כאן. מחר נעשה כמה טלפונים. יהיה בסדר."
יוליה מניחה את משקפיה בזהירות על גשר האף. עיניה שוב נראות
ענקיות מבעד לזגוגיות הנקיות.
"אז אין בעיה. אה? בואו נאכל מן העוגה. חבל שהיא מתחממת." היא
מביטה בי ואני מביטה בה חזרה. שתינו מחכות לצעד הבא של האחרת.
יושקו מחזיר את הפנקס לכיס החולצה ומעודד אותנו. "קדימה. העוגה
טעימה כשהיא קרה."
"למה אתם צריכים עורך דין?" שוב אופיר.
אורי נע בכיסאו מביט בקצות הנעליים שלו. "יש משפט." פתאום הוא
מזדקף ונועץ מבט באופיר,   "סמים."
כולם מסתכלים עלי, ואני מסתכלת על אורי.

יוליה מתכופפת אל השולחן ונוטלת את הסכין. "אני מחלקת את
העוגה. מי רוצה עם קצפת ומי בלי?"
אני מרגישה את הזעם מטפס בי. פחדן מחורבן. אפשר לשמוע את
העצמות שלו משקשקות עד לכאן. יוליה מגישה לי את פרוסת העוגה
מבלי להביט בי. אני יודעת שהעיניים האפורות מלאות בוז.
"זאת לא אתי, זה אני." קולו של אורי חזק ויציב. הוא מעביר את
מבטו על פני כולם במבט מתגרה. "אני. בסדר?"
"למה כבר אפשר לצפות כשאתה גר כאן, במקום הזה? אם לא היית עוזב
את הקיבוץ, זה לא היה קורה." יוליה מעבירה את הסכין בתנועות
חדות ומהירות בתוך העוגה, מערימה קצפת על הפרוסה ומגישה אותה
לאופיר.
הזעם כבר תוסס בי. אורי מעיף בי מבט מזהיר, אבל אני מדברת.
"אין קשר בין המקום הזה לבין המשפט. לפחות ההורים שלי נותנים
לנו לגור בבית הזה."
"העוגה נהדרת. יצאה לך מצוינת." ממהר יושקו להגיד לפני שיוליה
עונה לי, ופונה לאורי. "היו לנו לא מזמן שני מקרים כאלה
בקיבוץ. שני ילדי חוץ." הוא מדגיש ומביט בי בכוונה רבה ומניד
בראשו. אני לא מגיבה והוא ממשיך. "קיבלו קצין מבחן ועבודות
שרות."
"התיק הוא על סחר בסמים, לא על אחזקת סמים," אני קוטעת אותו.
אורי נועץ שוב מבט בנעליו. פיו של יושקו פעור קמעא, כאילו קפאו
המילים ועכשיו הן נעוצות עמוק בתוך גרונו. פניה של יוליה
מצהיבים. היא נראית אבודה בין כריות הספה.
"ספר להם אורי, ספר להם כבר," אני מאיצה בו.
הוא מדבר במהירות בעיניים מושפלות. "קניתי למסיבה, חבר ביקש
ממני. יצאה כמות די גדולה, תפסו אותי עם הכל. וזהו. עכשיו יש
נגדי כתב אישום.  בגלל הכמות זה נקרא סחר בסמים." הוא מרים את
עיניו, מביט בהם ושוב מוריד את העיניים.
"אלוהים, איך יכולת לעשות לנו את זה?" יוליה קמה על רגליה
והולכת באיטיות עד לכסא של אורי. נראה לי ששלושת הצעדים האלו
לעולם לא יסתיימו. היא עומדת מול אורי והידיים שלה עושות מן
סיבוב כזה כאילו היא נותנת לו סטירה לפני שמשלבת אותן.
השתיקה בחדר מעיקה, שומעים רק את המאוורר משמיע נקישה קטנה
מידי פעם. אני מקשיבה, אולי אצליח להבין את ההגיון שבנקישות
האלה. פעם כן, עכשיו פעמיים לא. אני סופרת בשקט. יושקו קם
כאילו הכרס הקטנה שלו מושכת אותו קדימה ותכף הוא ייפול. הוא
מניח יד על הכתף של יוליה ולוקח אותה בחזרה אל הספה. היא
מתיישבת. עדיין אף אחד לא אומר כלום. שלוש נקישות ברצף, אולי
זה האות. אות למה?
יוליה עכשיו בוכה בשקט. היא מוציאה חבילת טישיו מהתיק שלה
ומנגבת את המשקפיים עם טישיו אחד, ואת העיניים עם אחר. "אם לא
היית עוזב את הקיבוץ, זה לא היה קורה," היא אומרת לבסוף. "הנה,
תסתכל על אופיר. למה אתה לא יכול להיות כמוהו?" קולה הולך
ומתגבר.
היא מזדקפת וחיוך מריר חורט חריצים שיורדים מהפה אל הצוואר.
יושקו מכחכח כאילו רצה להגיד משהו אבל לא אומר.
"בפעם הראשונה שעישנתי גראס הייתי בן ארבע עשרה."
כולם מסתכלים על אופיר. הוא יושב זקוף ומסתכל על המאוורר. "אחר
כך גידלנו שלושה שיחים מאחורי הלול. עשינו תורנות השקיה. כל
שיח היה יותר גבוה ממני. נתנו גם למתנדבים והם קנו בשבילנו
וודקה ובירה."
אופיר מסב את ראשו ומסתכל על יוליה ואחר כך על יושקו ומחייך.
"גם היום אני מגלגל פה ושם ג'וינט בשביל להירדם טוב." הוא נשען
חזרה לאחור והחיוך מתחלף במן הבעה שאני לא מצליחה להבין.
"תפסיק להגן על אורי," יושקו כועס. אפשר לראות את זה. "זה לא
יעזור לך. אנחנו מכירים אותך."
אופיר צוחק עכשיו. "את מי אתם מכירים, אותי? למה, איך? מה אתם
בכלל יודעים עלי או על אורי? שמתם אותנו בבתי ילדים והלכתם
לעניינים שלכם."
"מה הקשר?" יושקו מביט בו נבוך. מניח רגל על רגל, מוריד. משלב
ידיים. מרפה. מהדק את אצבעותיו זו לזו.
"אתם לא באמת גידלתם אותנו. לאתי היו אבא ואמא. אצלנו הקיבוץ
היה ההורים שלנו, וגם אף אחד." אורי גוחן קדימה, ואני יכולה
להשבע שיש לו דמעות בעיניים, אבל שום דבר לא זולג החוצה.
יוליה קמה. הידיים שלה רועדות והטישיו נופל על הרצפה. היא
מתכופפת להרים וכשהיא מתרוממת הפנים שלה מחוקים. "אני הולכת
מכאן."
יושקו גם הוא קם על רגליו. הוא מביט בנו במבט שאני חושבת שיש
בו התנצלות. אולי אני רק מקווה. אבל הוא לא אומר אף מילה, רק
נוגע ביד של יוליה בעדינות כאילו הייתה עוגת גבינה אוורירית
ועוקף את השולחן מהצד השני שלו.
ליד הדלת הוא אומר לאורי "אם תרצה, מחר אני יכול לברר על עורך
דין בשבילך." הידיים שלו נוגעות ביוליה, אבל העיניים שלו
מחבקות את אורי.
אופיר מניח יד על הכתף של אורי. "זה בסדר. אנחנו נארגן לך את
הכסף. אתה, אתה תשמור על עצמך אחי. בלי שטויות."
הם נכנסים למכונית שהמספר 38 מוטבע בשחור על הכנף שלה ונוסעים
חזרה הביתה.





תודה לחברי פורום שולחן עגול

http://hydepark.co.il/10887