הלילה הוא הלילה, החליט בלבו. התוכנית הייתה מושלמת, פיתוח של
חמישה וחצי חודשים, אבל מי סופר. הוא סופר. מאז אותו יום ספר
כל דקה, כל נשימה, כל דפיקת לב, ואז עלה במוחו הרעיון המטורף
והמשוגע ביותר שחשב עליו אי פעם. הוא שאל, התייעץ, אך רק עם
מספר אנשים קטן מאוד, אלה שידע כי יוכל לסמוך על שתיקתם. מדיי
פעם הצחיקה אותו המחשבה שנדרש תכנון כה ארוך למעשה שאם יבוצע
כהלכה יארך רק מספר שניות. שבועות שלמים ישב, לא עצם עין,
ובלבד שלא יהיה כל פגם בתוכניתו, כי יש לו רק הזדמנות אחת.
המחשבה על כישלון העיבה על אושרו נוכח מועד הביצוע המתקרב, אך
הוא דחק אותה בביטול. נותרו כמה שעות בודדות עד שקיעת השמש, עד
שיופיעו הכוכבים ויאירו את דרכו למקום הנכסף ביותר עלי אדמות.
סם השינה שהטמין אמור לנטרל את כל אלו שעשויים לעמוד בדרכו.
הוא נזכר כיצד ישב שעות ושוחח עם כל אותם האנשים, למד אותם, את
מנהגיהם, את אופיים. כעת הוא כבר קורא את מחשבותיהם, הם, כל
כולם, גלויים לפניו, והוא צופה אותם, כל תנועה שלהם. החוקים
בנוגע למעשה אותו הוא הולך לבצע ברורים מאוד, ונוקשים מאוד.
איש מעולם לא חשב לעשות זאת, וגם אם כן, איש מעולם לא הצליח.
מה אם יתפסו אותי? הוא שוב חושב בבהלה. לא! אסור שזה יקרה! אני
לא אתן לזה לקרות. הוא דוחק את צפצוף ההזהרה שהתעורר בו שוב
למקום רחוק יותר ממחשבתו, עליו היות בטוח בעצמו, כך תמיד לימדו
אותו. הוא מגיע למקום ההמתנה שקבע, ושם הוא מחכה עד בוא השעה.
השמש שקעה, הירח עלה בשמיים, ירח עגול. הוא נזכר ביום שהגיע,
איך הרגיש כי חרב עליו עולמו, איך הרגיש מנותק מכל מה שהכיר,
מכל מה שידע, מכל מה שאהב. הוא נותק מחייו. הוא מסתכל על הירח
הלבן, על הכוכבים, לומד אותם, חורט אותם בזיכרונו, ומתחיל
לנוע.
הוא מגיע לשער, השומר, כפי שציפה, ישן. הוא משחיל את ידו אל
חגורתו של השומר, ובתנועה זריזה מוציא את צרור המפתחות. הוא
בוחר את המפתח הנכון בצרור, הוא כבר יודע איזה, ומכניס אותו
למנעול. במקום הזה שום דבר לא חורק, הוא חושב בהקלה, ופותח את
השער הגדול. אור מסנוור חודר פנימה דרך השער. הוא מחזיר את
הצרור לחגורת השומר, חומק דרך השער, סוגר אותו אחריו וצועד
לעבר האור המסנוור. הוא מתרחק בצעדים איטיים מהשער, ומתחיל
לרוץ.
תוך כמה רגעים הוא מופיע במקום אחר, בשכונה קטנה, קצת ישנה, של
עיר גדולה. זאת הייתה העיר שלו, לפני שהכל נלקח ממנו. הוא
מטייל קצת ברחובות האפופים ערפל, נזכר בכל המקומות שבילה בהם
את ימיו בעיר, ומתקדם לעבר המקום העיקרי, המקום שמושך אותו
חזרה מרגע שנפרד מהכל. הוא מגיע לבניין, עולה לקומה החמישית,
נכנס לדירה השמאלית, וזה מציף אותו. הוא זוכר כל קיר, כל סדק,
כל פינה בבית הזה, הוא מכיר הכל, הוא זוכר כל מה שעבר עליו פה.
אבל בכל זאת, המקום נראה קצת שונה עכשיו. חלק מהרהיטים שהיו
אינם, ובמקומם הופיעו חדשים. הוא הולך בשקט, כמעט לא נוגע
ברצפה, עובר את הסלון, עובר ליד המטבח, עובר ליד חדר האמבטיה,
ומגיע לחדר השינה. הוא נכנס פנימה, וליבו מחסיר פעימה. סופסוף,
אחרי כל הזמן שעבר, אחרי כל התכנון, המחשבה, הציפייה, הוא הגיע
לכאן, אליה. היא שוכבת על המיטה, שמיכה דקה מכסה אותה עד
כתפיה, שיערה נשפך על הכרית, עיניה עצומות ונשימותיה איטיות
ורגועות. הוא לא מעז להתקרב, מפחד לשנות משהו בתמונה המושלמת
הזאת. ליבו מתמלא שוב בכל הרגשות החזקים שזרמו בעורקיו במשך כל
הזמן שהיה אתה. הוא אוהב אותה, כאילו מעולם לא נפרדו. והיא
לבד, שוכבת בצד שלה של המיטה, כפי שעשתה כשהיה אתה, כפי שהיה
תמיד. הזיכרונות מתחילים להציף אותו, והוא מתרפק עליהם ושוכח
את עצמו. מבטו מלטף את שערה, את פניה, את כתפיה, את כולה. הוא
נזכר בימים שהיו מסתגרים שניהם כאן, בדירה הזאת, הקן שלהם,
יושבים ימים שלמים יחד, רק היא והוא, לא נותנים לאף אחד להטריד
אותם בבעיות היומיום. היא הייתה מניחה את ראשה על ברכיו, והוא
היה מספר לה הכל, כל מחשבה, כל תהייה, הכל, והיא הייתה מקשיבה
לו, ומספרת גם הכל. לא היו להם סודות, מעולם לא הרגישו צורך
להסתיר דבר מה, הכל היה גלוי ופתוח. הוא אהב אותה, והוא עדיין
אוהב. הוא זוכר גם לילות ארוכים. אהבה סוערת, תשוקה שאין לה
גבולות. הוא זוכר איך אהב אותה, איך חיבק אותה בזרועותיו
ושניהם הפליגו יחד לעולם שלהם, בורחים מהמציאות, נאחזים
בדמיונות. הוא אוזר אומץ ומתקרב אליה, הוא נשכב בשקט על צידה
השני של המיטה, מסתובב בשקט אליה, עוצר את נשימתו. היא יפה,
יפה יותר מאי פעם. הוא מרגיש את נשימתה על פניו, ונושם אותה
פנימה. הוא מרים את ידו, חושש, הוא מעביר את ידו על שיערה ועל
לחיה החמימה. היא נרעדת, והוא נרתע מיד, מפחד להעיר אותה. הוא
מרגיש מאושר, רק לשכב ולהביט בה. כל הסבל שעבר מאז נפרד ממנה
נמחק בבת אחת והוא מתמלא בתחושה של שלמות. החום שלה מציף אותו,
הוא מחייך לעצמו ונותן לעצמו לשקוע בזיכרונות המתוקים. הוא
יודע שהיא זוכרת אותו, הוא מרגיש זאת, בלעדיה, בלי זיכרונותיה,
אין לו קיום בעולם הזה. אם יתגלה לך ששכחה, תעלם ולא תהיה עוד,
הזהירו אותו עוד לפני שיצא. אך הוא הרגיש שהיא זוכרת, הוא
הרגיש במקום שהיה שמור לה בלבד, בתוך ליבו. לפתע מכה בו ההבנה
שזמנו קצר, עוד מעט תזרח השמש, וברגע שיגלו את חסרונו ישיבו
אותו לשם, הרחק ממנה, והפעם לתמיד. הוא מתקרב אליה קצת יותר,
ידו מלטפת את גופה, כמעט ולא נוגעת, אך סופגת לתוכו את החום
שלה. הוא מביט החוצה, נבהל. השמיים כבר בהירים, בוקר הגיע, הוא
שומע את ציוץ הציפורים. לפתע היא זזה, שפתיה נמתחות בחיוך קטן,
החיוך שהיה ממיס את ליבו, היא פורשת את ידיה לצדדים. הוא מתחיל
להרגיש את חבלי הקסם מתהדקים סביבו. גילו אותו, מצאו אותו, כעת
יחזירו אותו. הוא רוצה לצעוק, הוא מוכן להתחנן, רק עוד רגע, רק
עוד רגע להביט בה, אך החבלים חזקים ממנו. הוא מרגיש אותם
מתהדקים סביב רגליו, ידיו וצווארו, אך הוא לא יוותר, הוא לא
יזוז, הוא יישאר כאן, במקום אליו הוא שייך, אתה. הוא נאבק בכל
כוחו, וממשיך להביט בה. היא נשכבת על גבה. החבלים מושכים אותו
לכוון החלון הפתוח, והיא פוקחת את עיניה. היא מפהקת, משפשפת את
עיניה, ומחייכת לעצמה. הוא כבר כמעט מחוץ לחלון, החבלים מושכים
אותו חזק יותר. תרפה! פוקד עליו קול מלמעלה. לא! הוא צועק, הוא
לא יוותר, הכל נגנב ממנו, נאסר עליו, הוא לא ייתן לזה לקרות
שוב, לא עד שהגיע אליה. הוא מרגיש את החבל סביב צווארו מתחיל
להתהדק. רוח קרירה נכנסת לחדר, פורעת את שיערה. היא נעמדת,
מתחילה להתקרב לחלון. הוא רוצה לגעת בה, רק עוד פעם אחת. תנו
לי פעם אחת, הוא מתחנן, תנו לי לגעת בה ואני נכנע, אני אחזור,
אני אפסיק להתנגד, רק תנו לי פעם אחת. המושך בחבלים מתרכך,
ומשחרר קצת. רק פעם אחת אחרונה, הוא אומר לו מלמעלה. היא ניגשת
לחלון, מסיטה את הוילון המתנפנף במשב הרוח, מוציאה את ראשה
מהחלון כדיי להביט בעיר המתעוררת. הוא מתקרב אליה, מביט
בעיניה, נושק לה ברכות על שפתיה. היא מרגישה משהו קריר קרוב
לפניה, בטח הרוח, היא חושבת, ולפתע הקרירות נעלמת. הוא עוזב,
משחרר, מוותר ונכנע לחבלים המושכים אותו חזרה למעלה. היא,
כאילו מביטה אחריו, מרימה מבטה אל השמיים, שולחת נשיקה מרחוק,
והוא שומע אותה לוחשת את שמו. היא זוכרת, היא מתגעגעת, היא
יודעת שאני לא אעזוב אותה אף פעם, הוא מחייך לעצמו, מסתובב
וממשיך לעלות למעלה עם החבלים. היא נשארה שם, בדירה המלאה
זיכרונות, והוא מת, באמת.