השערות שומרות ברגליים, יש חמימות כזאת בבטן. ובדיוק לשניה,
אולי אפילו פחות. יש כאב מתוק כזה, שמפלח את הלב. אני מכור
לכאב הזה. לאותה שניה, של מחשבה, שאין בה רצונות. רק רגש
ותמונה מתנגנת בראש.
את יודעת מה זה אומר שכואב לחשוב עליך. כואב לראות אותך, אבל
יותר, יותר מזה. כואב לחשוב עליך. עצוב לחשוב עליך, עצב כזה של
כאב מהול בנוסטלגיה, כשתמונות ישנות מתרוצצות בראש. קולות,
צחוקים. עצוב לחשוב עליך, כואב. וזה קשה מנשוא. קשה לדעת שאת
שם, יושבת. קשה להבין שאת קיימת איפשהו, ולא איתי. ואני רואה
אותך מספיק, ומדבר איתך מספיק. ואני כועס עליך. אני כועס עליך,
ואני שונא אותך. כי אני אוהב אותך. כי אני אוהב אותך, ואת לא
אוהבת אותי. וכבר נדמה שמתגברים. ומי את בכלל, ומי אני בכלל.
ומה אני משקר לעצמי, כי פתאם ברגע אחד. של מחשבה ממוקדת עליך,
אני נשבר. ועצוב לי, וכואב לי בלב. ורע לי בלב. ולמי אני אבכה,
ומה זה יעזור. לרגשות לא אכפת מכאלה דברים. רגשות זה דברים
ברורים, חלקים. חזקים, שכל מה שאכפת להם. זה להתעורר פתאם
ולהיות עצוב. עצוב מהצחוק שלך שלא יוצא מהראש, מהתמונה שלך.
מלהכיר אותך ולכעוס שדווקא אותך מכולם אני אוהב. ובעיקר
להרגיש.
הזמן שמבלים בלחשוב על מישהו שאתה אוהב הוא הזמן הכי טוב
בעולם. הכי בעל תכלית. הזמן שאני הכי שמח בו, זה הזמנים הללו.
הכי אני אוהב, זה להיות עצוב בגללך. אני חושב על עצמי. אני
כועס על עצמי. אני אידיוט. אם רק. אם רק הייתי מחבק אותך יותר
כשיכולתי. מסתובב איתך יותר כשיכולתי, מלטף אותך יותר. מתעניין
יותר. מתקשר יותר, הולך ישר אלייך, ברור לחלוטין. אז אולי בסוף
כן היית שלי עכשיו. מה חשבתי, כמו אידיוט. משתהה, חושב במקום
לקפוץ על אהבה. מוותר על זה, בזאת שלא ניסיתי באופן מוחלט
וטוטאלי. זאת אשמתי בלבד אני מניח, טעות שהלוואי שלא הייתה
קורה, ואני יודע שבעתיד. עוד שוב תקרה. |