וילדות טובות
לא בוכות
ולא שותות
ולא צוחקות
ולא שותקות.

(ואני ילדה טובה, אני, כן. הכי)          

מצחיק לי לשמוע אותם מדברים עליי
יושבים שם, ומסתכלים לעברי
חושבים שנרדמתי
חושבים שאיבדתי כוחות
לא.

מבטים של דאגה כנה, מי יודע, אולי אפילו אהבה,
חוצים אותי לשניים, והרגשתי שקופה
(לעזאזל, הם הורידו לי את המסכה)

               
יש לה עיניים גדולות וכחולות
ובעין אחת, מן כתם ירוק.
עינים שיודעות הכל.
עיניים שחודרות עמוק.

היא אומרת, זאת תקופה.
שזה היה יום רע, או חודש, מקסימום שנה.

וזה יעבור.
הכל תמיד מסתדר בסוף. בסוף.

מלטפת לי את השיער
ולוחשת מילים, של שיר שכבר שכחתי.
(יש המון שירים, שהעדפתי לשכוח)

           

לשתוק איתו
זה יותר מהכל.
יש לו שתיקה שעוטפת.
שממלאת אותי, ברגשות,
שמילים כבר לא מצליחות ליצור בי.

ובחיבוק שלו, אני מתעטפת.
ונעלמת המסכה, ונעלמת הילדה הטובה.
ונעלמת הסחרחורת.
ונעלמים המבטים, החודרים.
ונעלם הצחוק, נעלם גם הבכי.

(רק עוד דקה, ואעלם גם אני)