כשהייתי בת 5 וחצי, כן כן אני זוכרת את זה בבירור. חזרתי מבית
הספר באיזה יום והתיישבתי לאכול ארוחת צהריים מול הטלויזיה,
ואז הודיעו במבזק חדשות מיוחד שעוד 20 שנה בדיוק יפגע אסטרואיד
בגודל אירופה בערך בכדור הארץ. הנזק יהיה טוטאלי, הם אמרו.
האטמוספירה תתפורר, נחשולים ענקיים, רעידות אדמה, סופות שלג,
שריפות, התפרצויות הרי געש, וכל אסונות הטבע שקיימים יקרו בבת
אחת עד שיכלו את כל החיים על כדור הארץ. ארמגדון, הם קראו
לזה.
הייתי אז ילדה קטנה, והאמנתי לכל השטויות האלה, אז התחלתי
לבכות ולתכנן את כל הדברים שאני רוצה להספיק בחיים לפני שאני
אמות.
אימא שלי אמרה שזה שטויות, שאומרים דברים כאלו כל הזמן, ושזה
אף פעם לא קורה באמת. אבל אני, החלטתי ללכת על בטוח ובכל זאת
להנות מהחיים כמה שיותר.
עשיתי לעצמי רשימה של 10 דברים עיקריים שאני רוצה לעשות לפני
שאני אמות, בסדר הכרונולוגי שאני רוצה לעשות אותם.
1. לעשן סמים
2. לעשות קעקוע
3. לדבר עם מישהו ממש מפורסם
4. לקפוץ באנג'י
5. להמציא משהו שלא היה קודם
6. להציל חיים
7. להתחתן
8. להתעשר
9. להיאבק עם חיית פרא
10. לדעת כמה שיותר בכמה שיותר תחומים
- להיות חופשיה.
את הסעיף האחרון סימנתי ככוכבית, כי חשבתי שהוא יבוא בעצמו
אחרי שאני אעשה את כל שאר עשר הדברים.
לא הראיתי את הרשימה לאימא כמובן, היא הייתה מתעצבנת עליי
ומעיפה עליי איזו נעל. ברצינות.

בגיל 11 כבר הספקתי לעשן סמים, אפילו כמה וכמה פעמים. נורא
אהבתי את זה, זה גרם לי להרגיש כאילו שאני לא מחוברת לקרקע,
כאילו שאני חופשיה. אני זוכרת שתמיד כשהייתי תחת ההשפעה של
הסמים, הייתי מסתכלת לשמיים ורואה שם, באמצע היום, כוכב אפור
כהה. אפילו כשהיה מעונן הצלחתי לראות אותו.

כשהייתי בת 14 עשיתי קעקוע על הירך, בלי אישורה של אימא. זה
היה קעקוע קטן של פנתר שחור עם עיניים כחולות בוהקות. נורא
אהבתי פנתרים, היו לי פוסטרים ענקיים בחדר של פנתרים שחורים,
מנוקדים, ברדלסים, וכל חתולי הפרא האלה. נורא רציתי להיות
כמוהם, חופשיה, חזקה, אמיצה.
הייתי נורא פטריוטית ועסוקה בענייני פוליטיקה בגיל הזה, זה היה
בדיוק בזמן האינתיפאדה השניה. שלחתי מכתב לראש הממשלה, לא משנה
כרגע מה היה כתוב בו. למרבה הפלא, הוא החזיר לי תשובה כעבור
חודש, ואמר שהרעיון שלי היה נורא מעניין, ושהוא מרותק מאיך
שילדה בת 14 יכולה לחשוב יותר טוב מכמה וכמה מבוגרים שנמצאים
שם אצלו בממשלה. אני מחשיבה את זה כסעיף 3 ברשימה שלי.
את הכוכב האפור הזה התחלתי לראות גם כשאני לא מסוממת. ראיתי
אותו כל הזמן, הוא אפילו נהיה קצת יותר גדול.

בגיל 16, כשהייתי בטיול באילת, קפצתי באנג'י. זה היה הדבר הכי
מפחיד שחוויתי אי פעם וכמעט חטפתי שבץ, אבל מצד שני זה היה
מדהים, משחרר, והרגשתי חופשיה. אני זוכרת שראיתי שם בלונה פארק
משחק כזה עם חלליות, ונזכרתי באסטרואיד ההוא מגיל 5 וחצי.
התחלתי לחשוב על זה, והייתי די שמחה שהספקתי כבר חלק די נכבד
מהרשימה שלי. את הכוכב ההוא עדיין הייתי רואה כל הזמן. חלק
מהאנשים שניסיתי להראות להם אותו לא הבחינו בו, חלק כן. זה היה
מוזר. זאת אומרת, הוא נמצא ממש שם, גדול ואפור באמצע שמיים
כחולים צלולים, איך אפשר לא להבחין בו?!

בגיל 19 עברתי דירה, כדי להפסיק להיות כלי לרצונותיה של אימא
שלי, ולהיות עצמאית. דאגתי שהחלון של החדר שלי יפנה בדיוק
למקום שבו נמצא הכוכב ההוא, כדיי שהוא תמיד יוכל לראות מה אני
עושה. הייתי מסתכלת עליו ונזכרת באיך שהוא היה נראה כשהייתי בת
11, והיה לי נורא מוזר שהגודל שלו השתנה ככה. התחלתי לחשוב
שאולי זה החור באוזון שגדל וגדל כל הזמן, או שאולי יש לי כתם
על העין או משהו. אבל בסוף תמיד חזרתי למסקנה שזה כוכב, פשוטו
כמשמעו.
התחלתי להרגיש בטוחה יותר בקשר לאסטרואיד ההוא, שהוא לא יבוא,
כי בכל זאת עברו 14 שנה מאז שהייתי בת 5 וחצי ולא הייתה עליו
מילה נוספת בחדשות או בעיתונים. דאגתי לחפש. אפילו המצאתי מין
תוכנה כזו שכל ראש חודש מחפשת בעיתונים, באינטרנט ובכל התקשורת
את המילה "אסטרואיד" או "ארמגדון" ושולחת לי הודעה למחשב אם
היא מוצאת משהו בסגנון.
ארמגדון, ככה קראו לזה. יום הדין, סוף החיים על כדור הארץ.
הכרעת המאבק בין כוחות האור לכוחות החושך, כשמי מנצח אם לא
כוחות החושך. ארמגדון, ככה קראו לזה בתנ"ך.
אני זוכרת גם שבגיל 19 הלכתי פעם ברחוב, וראיתי ילד בן 15 בערך
עם ז'קט עור וסיגריה בועט בגור חתולים. כמו שאמרתי, נורא אהבתי
חתולים אז התקרבתי אליו והעפתי לו כאפה לעורף, והילד התרחק משם
בהתפתלות כאבים. את החתול לקחתי לווטרינר, והווטרינר אמר שאם
הייתי מגיעה 5 דקות מאוחר יותר, החתול כבר לא היה שורד. מזל.

בגיל 22 הכוכב האפור ההוא כבר נהיה ממש גדול, כמעט בגודל השמש.
זה היה מוזר כי אף אחד לא ייחס לו חשיבות ולא עשו ממנו מהומה.
לקחו אותו כמובן מאליו, כאילו שמאז ומתמיד היה כוכב אפור ענקי
בשמיים. הייתי בטוחה שלכולם היו את ההרהורים האלה בראש, למה אף
אחד לא אומר משהו בקשר לכוכב המוזר הזה?
טוב, בטח מאדים או צדק סטו ממסלולם או משהו. כל הקטע הזה של
החלל ממש מוזר, ולא מעניין אותי.

כשהייתי בת 25 הכוכב כבר עקף את השמש בגודלו, והקוטר שלו היה
גדול משל השמש בקצת. הקעקוע על הירך שלי קצת דהה. הלכתי
וחיזקתי את הכחול בעיניים של הפנתר, זה היה החלק הכי יפה
בקעקוע. ואז בבוקר יום שבת אחד אחרי שבלילה הקודם עישנתי איזה
חמישה ג'וינטים עם חברים שלי, שמעתי רעשים מחוץ לחלון. ראיתי
אנשים רצים, מכוניות עולות באש, סירנות של אמבולנסים נשמעות
במרחק. הסתכלתי למעלה וראיתי שהכוכב האפור הזה עוטף כמעט את כל
השמיים, ושהוא מוקף בטבעת אש ענקית. התחלתי לצרוח, נזכרתי
באסטרואיד ההוא. עברו בדיוק 20 שנה מאז שהודיעו עליו בחדשות.
התקשרתי לאימא שלי והיא לא הייתה בבית. כשהמשיבון ענה לא יכלתי
לחשוב על משהו טוב יותר להגיד חוץ מ"אמרתי לך שאני צודקת. חבל
שלא האמנת לי. אוהבת אותך. ניפגש בגן עדן."
התלבשתי ורצתי החוצה, מזג האוויר היה חם לח ומגעיל, תוך דקה
אחת הזעתי כאילו שאני על שיפוד וצולים אותי במנגל. הכוכב גדל
מדקה לדקה, עד שפתאום הייתה רעידת אדמה ענקית, אנשים התחילו
ליפול על הארץ ולהחזיק את הראש בשתי הידיים, כמפחדים שמשהו
יפול עליהם. ואני, אני פשוט עמדתי שם והסתכלתי איך הוא מתקרב
אליי. נורא פחדתי, אבל הוא גם נורא סיקרן אותי הכוכב הזה.
הרגשתי בום ענקי, עפתי אחורה והכל נהיה שחור.

התעוררתי בחדר לבן. זהו אני בגן עדן. איפה אימא?
ראיתי גבר לבוש בגדים לבנים עם משקפיים שהסתכל לי לתוך העיניים
עם פנס. "את בסדר?" הוא שאל אותי עם מבטא קצת אנגלי. "נראה לי"
אמרתי. אחר כך הוא אמר שהוא ישאיר אותי לבד, כדי שאוכל לנוח.
איזה לנוח, מה לנוח, אני בגן עדן, מה לנוח?!
לידי היה מונח מגש לבן עם צלחת לבנה ועליה אורז לבן עם קצת
גבינה לבנה. על המגש ראיתי באותיות אפורות כהות שרשום
"אברבאנל, בית חולים לחולי נפש, שעריים 17, רמת גן."
התרוממתי מהמיטה עם המצעים הלבנים בתדהמה גדולה. מה חולי נפש?!
זה לא גן עדן?!
ניסיתי לפתוח את הדלת אבל היא הייתה נעולה. נשכבתי חזרה במיטה,
אחרי שקצת הבנתי מה עבר עליי. אני לא מתכוונת לאתמול, עם
האסטרואיד, אלא לאורך כל החיים, מגיל 5 וחצי. עצמתי את
העיניים, בלעתי את הכדור הלבן שהיה מונח בקערית לבנה ליד הצלחת
עם האורז, ונרדמתי.

היום, אני בת 26, עדיין בחדר הלבן הזה. לפעמים הם נותנים לי
לצאת לטייל שם בגן, יש להם גן. כל הספסלים שם לבנים, אפילו
הפרחים.

סכיזופרנית, פסיכופטית, תקראו לי איך שבא לכם, נשארו לי עוד 4
דברים מהרשימה שלא הספקתי לעשות, ואני לא אנוח עד שאני לא
אספיק את כולם. אבל אמיצה, חזקה וחופשיה כמו הפנתרים ההם אני
כבר לא אהיה אף פעם.





30.3.04