במערה יער סבוך וחשוך
אני רץ, רץ, רץ -
נס בטירוף, בפחד, באימה.
אני מועד, נופל,
נשרט מן השרכים והקוצים
מהשיחים ומענפי העצים
וממשיך לרוץ, לברוח.
לא ברור ממה,
לא ברור אל מה,
רק התנועה שממשיכה וממשיכה -
תמיד לנוע, מהר ובחיפזון.
עם ערב אני נופל
שדוד ומותש
בקרחת יער גדולה
צמרות העצים סוככים עלי
כמו כיפה.
(כמו כנפי השכינה?)
חבול, פצוע, שותת דם,
חצי מעולף, חסר כל כוחות.
והחושך מלטף אותי כמו
אוקיאנוס גדול.
להקה של זאבות
קרבה בחשדנות
ומלקקת את פצעי
לא בחמלה או ברוך,
בתאווה - תאוות דמים.