למי שרוצה לקבל תחושה רחבה יותר, מומלץ לקרוא את שני
המונולוגים הקודמים בטרילוגיה. אני יודע שזה דרישה מכבידה...
יודעים מה? פשוט תקראו. ותנסו לזרום...

היה לי פה פתק. פה, ממש פה, על השולחן. או אולי זה היה על
המדף? זה לא על הלוח... זה לא מתחת לערימה... אה - הנה זה.
לא... זה גלויה. הנה כאן - לא, פאקינג לא. לא יודע, לא מוצא את
זה. למרות שזה הרגע היה כאן, מאה אחוז. אני חותם לכם על זה.
כאן, איפשהו... לא משנה. מה שרק אומר, בינינו, שיש סיכוי שאני
מזדקן.

מה שהיה כתוב על הפתק הזה היה חישוב פרטי שהרצתי בשנתיים ומשהו
האחרונות ביחד עם קולגה במדור ז' בגיהינום. חישוב של מה?
סיכויים, כמובן. בכל זאת, קומבינטור. בכל זאת, קדוש. אז זה מה
שעושים.
אני לא זוכר מתי זה עלה לי לראש פעם ראשונה, בקטנה, שאני לא
מכיר אף אחד שנהרג בפיגוע. כן, בפיגוע. ואתם יודעים מה? גם לא
מישהו שנהרג בתאונת דרכים. אני! מבינים את האבסורד?! אני!!
ואני אשכרה מכיר את כולם - מכיר אותו, מכיר אותו, מכיר אותם.
בחיי הבוס.
זה לא שאני לא מכיר אף אחד שמת, למרות ששני הנ"ל הם גורמי מוות
לא עצלנים בכלל (שלא מזמן קיבלו המון תקנים חדשים ליחידות
שלהם). אבל כל מי שאני מכיר, מת מוות טבעי. רק טבעי. זקן,
חולה, גוסס, מת.
ולמרות שאירוניה היא ממש לא הספציאליטה שלי, אפילו אני מרגיש
שמדובר בסיטואציה אירונית-משהו. נסתכל על... אה... עליכם,
למשל, בישראל. מה יותר מכנה משותף משכול? מה יותר מעורר רחמים
ואמפתיה מקורבנות? טרור, תאונות דרכים - תזרקו אפילו מלחמות
פנימה - לי זה לא משנה. לא מכיר אף אחד ברשימה. ואז אני חושב
לעצמי - אם אני לא מכיר אף אחד שזה קרה לו - אולי זה לא יקרה
לי?
וזה בעצם הכי אירוני, כי לפי גלגל"צ הדבר האחד שאסור להגיד
כשמדברים על תאונות דרכים ופיגועים זה "לי זה לא יקרה". יקרה,
ועוד איך יקרה. אלא מה? שלא קרה. ואם לא קרה לי, ולא קרה לאף
אחד שאני מכיר, אז אולי זה לא יקרה לאף אחד... בכלל?
וזה, פאקינג שיט, מה שהיה כתוב על הפתק. על הנקודה העשרונית.
יצא אפילו כפולה של פיי, אני זוכר, אבל המספר המדוייק - ברח לי
מהזיכרון. לי! מה הסיכויים שזה יקרה?!

ומנפנוף כנף מורבידי אחד למשנהו, נזכרתי פתאום מה התחיל את כל
ההתעסקות שלי בתמותתיות שלכם. כי כל מי שדיברתי אתו על זה כאן
אמר לי - ובצדק - "קומבי, אתה אולי מכיר את כולם ברשימות, אבל
לא מכיר אף אחד באופן אישי. הכל אצלך זה בפנקס. בכל זאת מלאך,
בכל זאת עם משרד ומזכירה. מאיפה אתה מכיר בני תמותה באופן
פרסונלי?"
ואם לפני שנתיים היה סיכוי שהייתי מסכים, עכשיו אתם יכולים
לקחת את הסיכוי הזה ולחלק אותו בחזקה הרביעית של "דפי זהב"
בגימטריה. ולמה זה? בגלל השטויות שלכם למטה. היה לכם משעמם, אז
אתם הולכים מכות. ובכיף, אני אומר, כי כשמשעמם לכם משעמם לנו,
ואז אנחנו בוכים ולכם עצוב יותר, וכו' וכו'. אז החלטתם לארגן
טיולים קבוצתיים לדיור המוגן שלנו, ובמנהלה של ענף 'סוף פסוק'
היו צריכים לארגן מחדש את כל הלו"ז של מלאך המוות.
ובואו לא ניכנס לויכוח הזה של "גורל ידוע מראש", כי מאז
שהוציאו את המחלקה הדטרמיניסטית מענן שבע-עשרה ונתנו להם עננה
בסוף העולם שמאלה - שום דבר לא כתוב יותר. אין עתיד קבוע. זה
הכל אתם. יודעים מה? שבעים וחמישה אחוז אתם. אולי הסטלנים
מהדטרמיניסטית מרימים איזה אירוע מאורגן פעם בעשור, אבל זה אף
פעם לא קשור לכלום. נגיד, שמעתי, ואתם עומדים למות מצחוק - שהם
ארגנו ששני מגדלים יעופו קיבינמט כי זה חסם להם את הנוף לפריז.
ידוע מראש, עלק.
ולמה כל זה קשור? שלפני שנתיים וחצי קיבלתי את הלו"ז המעודכן
של מוות והייתי צריך לחשב מחדש משך חיים, וצפי נשמות יומי
בשביל מפעל 'כנפיים'. ובין לבין הגיעה אלי הרשימה של אלה
שקיבלו דחייה, והיו אמורים כבר למות אבל בכלל העומס נדחקו לסוף
התור. חלק לחודש, חלק לשנה, חלק אפילו יותר. ולא יודע למה,
פתאום היה זמן פנוי, ובהדממה שהייתה בימים הנוראים לקחתי את
הרשימה וירדתי לעשות ביקורי בית.

קודם כל - וזה מכוון למלאכים לעתיד שביניכם - הייתי ממש מזועזע
מהשינויים שרצים למטה באלף, אלף חמש מאות שנה, מאז שירדתי בפעם
האחרונה. אתה מקבל תדריכים שנתיים, נכון, אבל כולם יודעים שזה
אלתור. זה לא קרוב לדבר האמיתי. ולצופה הבלתי-מיודע זה היה
יכול להראות עולם יפה, אבל לי הייתה אינפורמציה. יותר מדי
אינפורמציה.
ואולי לא סתם השם הראשון ברשימה היה רוזה. בת שמונים ואחת. גרה
לבד, אזור המרכז. מצב בריאותי לא רע, עד כמה שמישהי שבילתה את
העשור האחרון עם הקירות יכולה להיות בריאה. נתק גמור עם
הילדים. חיים טראומטיים. קיבלה דחיית מוות של 12 שנה. זין.
הפכתי בנתונים הללו שוב ושוב במחשבותיי כשהתיישבתי על המעקה של
הדירה שלה, הדיר שלה. לומר שהחפצים שלה יהיו מגובבים יהיה לעג
לרש, באמת, כי בדרך אליה ראיתי הומלס יותר מסודר ממנה. והריח.
והמחבת החרוכה על הכיריים, והכוס הדביקה בכיור. והאפלה בדירה.
וההרגשה השומקומית של תחנת אוטובוס אחרונה בשלוש לפנות בוקר.
והרעש של הטלוויזיה שסודק את העצבים. והתמונות מלפני עשר,
עשרים ושלושים וחמישים שנה, תלויות על קירות... לבנים לגמרי.
בוהקים.
עפתי משם, לכל הרוחות.

כמה דקות אח"כ כבר הייתי שוב במשרד, ועל המאחורה של רשימת
השמות שרציתי לבדוק התחלתי לגלגל את המספרים. אם אני מכיר את
רוזה - הרי הייתי אצלה בבית וקראתי את הרזומה שלה; ואם אני לא
מכיר אף אחד שמת שלא מדרך הטבע - אין סיכוי שאפשר יהיה לקצר לה
את הדחייה? 12 שנה, ראבאק.
חשבתי על זה כל הזמן. והיה לי קשה להתרכז, כי כל הזמן חזרתי
לפתק. בינום, חציון, אינדוקציה, ממוצע. מה הסיכוי שאנשים ימותו
כשהם צריכים לחיות? ואיך זה שאף פעם לא בדקתי את זה? למה
בפיגוע ובתאונות דרכים ובמלחמות תמיד מתים אלה שכל החיים
לפניהם, שיש להם משפחות שכואבות כל שנייה של הנפקדות שלהם -
בעוד שהערירים ממשיכים לשרך רגליים מהמיטה למטבח ולשירותים,
ולהבליח רק כשצריך משהו למכולת? ואולי זה בכלל להפך, ואם כן -
יש קשר בין לחיות הרבה לבדידות? כי אני זוכר שהקריאו לי פעם
סיפור כזה. ומה כל זה אומר על האנשים שאני מכיר? ועליי?
הצצתי למטה שוב. הנה רוזה. הנה היא רואה טלוויזיה. ועכשיו היא
צועקת על השכנה. מה לעזאזל היא נטפלת אליה? הרי גם היא לבד.
ועכשיו היא מתקשרת למוקד העירוני ומנתקת. ושוב טלוויזיה.
אוכלת. בוהה בשעון שלא עובד. ועכשיו היא מזיזה ערימה מכאן
לכאן, כאילו על מזבלות חלים עקרונות הפנג-שואי. ועכשיו העיניים
נתקלו במשהו לא מוכר... פתק כלשהו... והיד קוברת אותו בתחתית
הערימה.
אלוהים לוקח רק את הטובים ביותר? אני ממש לא בטוח שזה מה שעולה
מהנתונים שלי, אבל ליתר בטחון השארתי לו שאלה בתא. מצד שני,
כבר 60 הוא לא עונה עליהן, לא יודע מה נסגר אתו.

החישובים התארכו, וזה התחיל להפריע לעבודה הרגילה שלי. אם רק
יכולתי למצוא את הנוסחה, את המכנה המשותף, את קו השבר שמעביר
אנשים בין הרשימה הדחוייה לרשימה המיידית. אם זה אפשרי, סוף
סוף ללוח הזמנים של המוות יהיה רציונל אמיתי. כי עם סטטיסטיקה
לא מתווכחים, פשוט אי אפשר - הסטטיסטיקה היא האימא והאבא של כל
הרציונלים, אמיתיים ולא כל כך אמיתיים.
ובעצם... אמיתי? מי אני שאקבע מי לחיים ומי למוות? מה אני? רק
מלאך, שרף, אפילו לא כרוב. בטח לא משלחת מלאכי רעים. בטח ובטח
לא מלאך המוות. לי יש הכשרה בתיאום גורלות? זה ממש מרחק שנות
אור מהתפקיד שלי... מה אני, אלוהים?
אבל כשהמספרים התחילו להתגבש כבר הייתי יותר רגוע. זה רק בדיקה
סטטיסטית, אמרתי לעצמי, ובאמת המכפלות האחרונות כבר באו לי ממש
בצ'יק. ויכולתי לחזור לעבודה.
ובכל זאת, ומשום מה, ואף על פאקינג פי, הפתק המזוין הזה לא יצא
לי מהראש. אבל מילא הפתק. רוזה. ולא רק היא. כל השמות. יוסי,
אחמד, דני, נעמה, אלון, יוני, חיים, משה, משה, משה, צ'אנג,
דבורה... מבין השורות של המספרים השמות כל הזמן ריחפו מולי.
כמו יתושים, עוקצים לי את השלווה. ורק רציתי להתעטף בכילה של
בערות ולשכוח מהם וממכם ובכלל. ולא יכולתי.
ואולי, וזה המקום להודות, ברחו לי כמה טעויות פה ושם. מתפלק,
אתם יודעים. למשל - וזה הכי מטריד אותי - נדמה היה לי ששמעתי
ממישהו שהוא מת בעשרים ותשע לפברואר. זה ממש לא נשמע לי
הגיוני, כי לא היו אמורים להיכנס עשרים ותשעה ימים לפברואר
האחרון. תבדקו טוב, ואם צריך אז תודיעו למי שצריך שם למטה.
תאמרו שאני אישרתי.

ואז גם הפתק הלך לאיבוד. ופתאום ענן 22 כבר לא נראה לי מקום
טוב. ואתם תופסים אותי עכשיו כי בדיוק חזרתי ממשאבי אנוש. קומה
למעלה. הגשתי בקשה לרה-הומניזציה. בדיוק מה שאתם חושבים. בעוד
שלושה שבועות אני פושט כנפיים, מוותר על הדרגות, ונולד. שוב.
תחזיקו לי אצבעות.
למה אני עושה את זה? אולי כי אני רוצה לבדוק את התיאוריה שלי
בשטח. אולי כי מספרים אף פעם לא היו האהבה האמיתית שלי, אולי
תמיד היה בי פילוסוף. אולי כי אני רוצה להכיר לא דרך רשימות.

ואולי אני פשוט רוצה למות. אבל מה הסיכויים שזה יקרה?