הפעם הראשונה שראיתי אותו,
הייתה בהפסקה
הוא עמד ליד שער בית הספר,
עיניו מביטות לתקרה.

"זה הילד החדש" לחשה לי ורד.
"נכון נראה נחמד?"
"נחמד מאד" אמרתי.
רעדה לי היד.
"איזה מלאך" חשבתי לעצמי,
כזה תמים ומתוק,
" אולי הוא בא במיוחד בשבילי?" אמרתי בקול,
ורד התחילה לצחוק.

"איזה רעה" אמרתי לורד.
אני חייבת למצוא חברה אחרת.
ורד הלכה, ואני, נשארתי עומדת.

עמדתי שם כמו עציץ,
מנסה להציץ,
רואה אותו עומד לבד
עומד בצד, בלי אף אחד,
כמוני.

אני משתוקקת לגשת אליו,
להיות איתו ולא לבד,
ללכת אני והוא, יד ביד,
לעד.

אבל הרגליים כבולות,
והפה משותק
הידיים רועדות לי,
והמוח מרוחק.
הגוף מפחד
משתוקק ורועד
רוצה את אותו נער חמוד,
זה טיפה מטומטם, אפילו רדוד.
די ! כבר נמאס לי !
אני מתקרבת
חייבת להלחם,
אז מה אם אני פוחדת ?

בלי ששמתי לב,
עמדתי לצידו
הסתכלתי על פניו
הרחתי את ריחו

"שלום...אתה הילד החדש?"
שאלתי בחשש.
"כן אני חדש" הסתכל עליי.
הוא נשמע נואש.

"ואיך הולך לך בינתיים? "
כבר עמדתי מולו.
שוב הביט על התקרה,
שכח שאני קיימת
אולי כרגע הוא חושב,
על מישהי אחרת ?

ואני לעצמי הבטחתי :
לא אכפת לי מתי,
לא אכפת לי איך,
אבל אני עוד אגרום לבחור לחייך.

"רוצה אערוך לך סיור?"
התחנפתי טיפה.
הוא הסתכל עליי בשקט,
לא אמר מילה
ואז פתאום חייך,
חיוך גדול ונחמד
ואני מיד הבנתי,
הוא בחור מיוחד.

אורן קראו לו,
אורן שלי..
הבחור המקסים שעמד שם מולי.

תוך שבוע- שבועיים
אפילו פחות
כבר טיילנו יד ביד,
ופיזרנו מחמאות.

הפכנו לזוג ממש משמיים,
כולם קינאו ונעצו בנו עיניים
והבחור שלי, הילד החדש
הפך להיות ממש מבוקש

וגם אני, לפתע פתאום
הפכתי להיות שיחת היום
אני שהייתי נערה שקטה,
הפכתי בן לילה למלכת הכיתה.

ואני ואורן,
לא נפרדנו לעולם,
היינו מיוחדים,
אבל בעצם, כמו כולם.

הילד החדש,
הפך לבחור רגיל,
ואני, המיוחדת,
הפכתי לדחליל.
נראית טוב מבחוץ,
אך מכוערת מבפנים,
השכל כבר אכול,
משטויות ופטפוטים.

עד שהמוח התחמם,
והחלטתי לסיים
לא יכולתי עוד לסבול
וברחתי מהכל.

אני ואורן שלי,
נפרדנו לדרכנו
גמרנו בחיבוק,
והמשכנו בחיינו.

אני חזרתי להיות
מי שהייתי בהתחלה,
הנערה השקטה, המיוחדת,
ההפך המושלם מלהיות מלכת כיתה.

ואורן, המקסים
המשיך בחייו הרגילים,
המשיך להיות מקובל ומבוקש,
אותו אחד, שהיה פעם,
הילד החדש.