גבר, גבר! שמעתי מאחורי האוזן את הקול הצפצפני, הפחד לאט, לאט
השתלט,
אותו רעד מוכר שעולה לי מדי פעם כשאני פוגש בו,
מספר רב של פעמים הצלחתי לברוח בו כשהרעד אוחז בי.
מאחורי האוזן הוא נתן קפיצה ונעמד מול פניי.
העור השחום שלו הזיע כמו חיה פצועה תחת השמש,
ראו עליו היטב שהוא עצבני, הפעם לברוח אין לי סיכוי.
עמדנו פנים מול פנים, אף מול אף, גבות מול גבות.
את ריח הפחד התחילו להריח כל ציפורי הסביבה,
אפילו איזו ציפור שהייתה בדרך לטורקיה להעביר את החורף
הריחה את הפחד עשתה אחורה פנה והגיעה לחזות בעימות
היא התיישבה לניגרי על הכתף והתחילה לצחוק כמו מטורפת
הפחד הצחיק אותה, ואתה כ"כ פוחד שאתה לא מבין איך היא יכולה
לצחוק.
פתאום, בלי שום הודעה מוקדמת, הניגרי כרת בזעם את כנפיה של
הציפור ודחף אותם לנחיריים
הוא הסתכל עלייה עם הכנפיים ועשה פרצוף מצחיק.
הציפור ההמומה שנותרה בלי כנפיים לא יכלה להחזיק את הבטן מרב
צחוק והיא נפלה גם.
אתה והפחד לא יכולתם להישאר אדישים למראה המצחיק של הניגרי עם
הכנפיים באף והציפור חסרת הבטן והמעוף, והתחלתם לצחוק.
שעות של צחוק ללא הפסקה.
פניתי בהיסוס לניגרי והזמנת אותו לפתוח שולחן בקפה על החוף.
להפתעתי הוא הסכים.
שאלתי את הפחד אם גם הוא רוצה להצטרף, אבל הוא סירב.
נשקתי לו לשלום, והלכתי עם הציפור והניגרי לשתות קפה.
אחרי יומיים קיבלתי שיחת טלפון, על הקו היה הפחד.
הוא שאל אם הוא צריך לקפוץ לביקור השבועי שלו,
ניסיתי להתרכז בקולו אבל רעשי הרקע הפריעו לי,
הפחד שגם שם לב לרעשים
שאל אותי לפשר הקולות,
עניתי לו שאלו הניגרי והציפור.
הפחד הבין וניתק.
מאותו יום הפחד לא בא לבקר יותר.
נשארתי לבד עם הניגרי הציפור והגעגוע לפחד שלא יחזור לעולם.