שנתיים ביחד בשכבה,
סתם אומרות שלום בכל הפסקה.
עוברות אחת ליד השניה כמו אויר,
וישר מסתכלות למישהו שמאיר.

סוף כל סוף נשמתי,
אחרי שנתיים מייגעות הכרתי אותך,
גיליתי מי את ואיזו נשמה מסתתרת בך,
הצלחתי לחדור לתוכך דיי מהר,
שבעתם זה גרם לליבי לפנות לכיוון אחר.

את לא מבינה ולא תצליחי להבין לעולם,
כמה את חשובה לי ובאמת שלא כמו כולם,
לכולן התקרבתי בכמה חודשים,
ואיתך בעצם הכל קרה בארבעה ימים.

מה אני אמורה להבין מזה?
שזהו, הפכת לחלק ממני?
שהפכת להיות חלק בלתי שכיח מהחיים שלי?
שאלה רטורית פשוטה,
שאני ממש מקווה שאת לא מחכה לתשובה.

לא הייתי מאמינה שתוכלי להקשיב לי ולעזור
כמו שאת עוזרת מקשיבה ונמצאת איתי בכל דקה.
מלבד למעיין שהיא זה כבר אני, לא חלק ממני,
רק את וליאת ממש חשובות לי ואני ממש אוהבת אתכן.
אבל את, זה הורג אותי כמה שאת מיוחדת,
כמה שאת מקסימה, מה זה הקסם - "עדי"?
את מוכנה להסביר לי?

אז עכשיו תזכרי,
שאני אוהבת אותך,
את הכי חשובה לי בארץ,
את מושלמת ואת החיים שלי.

                                                  בהמון
אהבה,
                                                       
אני!