הים מכה בדפנות הספינה וזו מתמכרת למגעו.
מתחת לאנטנת מכם מסתובבת, שולחת זרועותיה, כאילו חובקת את הים
כולו.
הספינות מתמסרות אך לאט, עוד קשורות בחבלי הרציף.
מאבדות תחושה של זמן ,חום שמש, אור ירח, מקבלות הכל בהבנה.
סירה קטנטנה חותכת כבלייה, מתמסרת לים הגדול,
האוקינוס הבטיח, לחש לה ארוכות שלא יתן לה ליפול.
אניה מקבלת טיפול מסור מידיים עייפות דואגות,
הגוררות יורקות עשן, בסתר מקנאות.
העוגנת במצוף נותרת יציבה בין שמיים לים,
לרגע אחד בעיניי המשוחדות נוצרת אשליה - היא במרכז העולם.
המציאות תופיע, תכה בחוזקה כשהים יתחיל להכות,
להצליף גלים, טיפות חדות, לאט לאט שוברות מטביעות, הורגות.
עיניי מתבוננות, סופגות, חוקרות, לומדות על אופיו של הים.
לעיתים נראה כתמים וסוחף, אך בוגד הוא, כמו האדם.
הציפור כמהה להיות ספינה, שתוכל לשוט בלי כנפיים.
הספינה כמהה להיות ציפור, כשהים יבגוד תוכל לברוח, לעוף
לשמיים.
עיניי שוב מתבוננות. סופגות. אך הפעם בהבנה...
מקבלות את בוגדנותו של האדם.
מתמסרות... כספינה.


נכתב בדצמבר 2003 בעמדת תצפית מילואים של חיל הים