[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דניאל זילבר
/
בסוף העולם

שתי שורות שיניים כועסות חרקו מתחת לשפתיו הזועמות, ראשו
הסתחרר עוד מהטלטול חסר התקנה אליו נקלע לפני רגעים מספר. הוא
מצא את עצמו עומד בזרם סמיך של נוזל אדום-חום מוזר שגלש סביבו
כנהר רוגע וחמים. מרקמם של אותם מים מוזרים הזכיר לו את הדימום
החודשי אותו קיבלה אשתו תמיד, אותו מחזור מגעיל שפקד אותה והפך
אותה לילדה מבולבלת ועצבנית. הוא נשם עמוק וניסה להתרכז. שרירי
לסתו הקפוצים נרגעו אט אט והוא חזר לקו מחשבתו ההגיונית. היכן
הוא לעזאזל?
עד לפני רגעים מספר זכר שנהג על האוטוסטרדה לכיוון ברלין
בחיפושית הצהובה שלו, נוסע לאיטו בנתיב הימני במהירות סבירה
לחלוטין של 90 קמ"ש. לשמאלו חלפו להם נהגי קאמיקזה איטלקיים
בפיאט ומשאיות מרובות נגררים, ממהרים אל היעד הבא. לימינו חלפו
שדות, כרמים ויערות לרוב, מקושטים בכסות דקה של שלג, אותו השלג
שסימן לכה רבים מתושבי אירופה את תחילתו הרשמית של החורף. הוא
עוד נזכר איך חלף על פני כמה טרמפיסטים, צ'כים או הונגרים,
שעמדו בפאתי תחנת הדלק ואיך נזכר לרגע בימים ההם, בהם נהג גם
הוא לשרבב את בוהן ימינו בצידי הדרך, מתפלל לאיזה חסד קט מאחד
הנהגים הרבים שחלפו מולו על הדרך. הוא גם נזכר שכמה מאות מטרים
מאוחר יותר בהמשך דרכו הפתלתלה ראה עצם בוהק ומוזר שריחף במרכז
השמיים, בין שני ענני נוצה קלים ואיך המראה בלבל אותו לרגע.
ואז הכל התהפך. והנה הוא כאן פתאום, בזרם הסמיך והמוזר הזה,
עומד כפוף וחבול, בגדיו קרועים ופניו שרוטות. על גדת הנהר יכול
היה להבחין בכמה שיחים מוזרים, פזורים במרחקים רציניים האחד
מהשני. הוא החליט לזוז. השקט שסביבו והמראות המוזרים הפריעו את
מנוחתו והוא גמר בדעתו לגלות את פשר התעלומה. הוא צעד אל גדת
הנהר, חש את הקרקע החלקלקה מתחת לכפות רגליו היחפות וכשהגיע
אליה אחז באחת האבנים העגולות שנחו עליה ונעזר בה בכדי לתפס
ולצאת מהנהר. עם יציאתו מהנוזל הסמיך נשלפה לה האבן מהבוץ בה
נחה עד אז והוא הרימה אל מול עיניו, מתבונן ובוחן. היה בה משהו
מוכר מאד הוא ציין לעצמו והחל מנקה ממנה את הבוץ, חושף אט אט
את פניה. הוא ראה איך מבצבצות להן עצמות לחיים, איך מצטיירת לה
לסת עליונה ואיך נפערים באבן שני מכתשים עמוקים של ארובות עין.
היתה זו גולגולת אדם. הוא שמט את הגולגולת מידו ופלט אנקת בהלה
קצרה. אחר כך ניסה למקד את מבטו באחד השיחים ונדהם לגלות שאותו
השיח עשוי למעשה מגיבוב חסר פרופורציות של איברי גוף שונים.
במרכז השיח עמד לו חזה גברי ושעיר, ממנו התפצלו זרועות ורגליים
לכמה כיוונים שונים, חלקם מחוסרי מפרקים וחלקם מרובי מפרקים.
כך גם שם לב שלרגליים מסויימות היו שלושה ואפילו ארבעה ברכיים
ששברו את רצף האיבר בכמה מקומות, מפנים את המשך הגדילה
לכיוונים שונים. מאותם האיברים - הרגליים והידיים - הסתעפו
ענפי אצבעות ארוכים, חלקם כאורך מטר ויותר, פונים גם הם
לכיוונים שונים, לפי מפרק האצבע. בקצה כל אחד מהם גדלה לה
ציפורן ארוכה ומסולסלת ומקצה נתלה לו תרמיל מוזר במראה, כמעין
פקעת שיער צפופה, בה נחו בשלווה צרורות שיניים לבנות. שיער
דליל ורך גדל בבתי השחי המרובים שסבבו את החזה ושמהם יצאו ענפי
האיברים. המראות הכל כך גרוטסקיים והמאמץ הכרוך בטיפוס ועלייה
לגדת הנהר גרמו לו לחוש ברע. ראשו החל מסתחרר וליבו פרפר בקצב
מטורף, דוחף כמויות מוגזמות של דם אל רקותיו ואל אוזניו ופתאום
סבב העולם כולו, האדמה נעה מתחת לכפות רגליו ומבטו הטשטש. הוא
צנח ארצה ואיבד את הכרתו.

בחלומו התעורר אל ערב קריר ונעים, שמיים זרועי כוכבים נצנצו
מעליו וקולות מרגיעים של לילה בעמק אפפו אותו מכל עבר. היתה זו
אשמורת אחרונה, אותה שעה נינוחה של תחילת הלילה, בה ישב
בנעוריו עם בני משפחתו בגינה הקרירה, מריח את הלילה ומקשיב
לקולות הצרצרים. סביבו יכל לראות פרדסים ובוסתנים וממולו ראה
באופק הכחול כמה דמויות ישובות מסביב למדורה. הוא קרב אליהן
בצעידה איטית, נהנה מתחושת הדז'ה וו שעלתה בו. כשקרב מספיק אל
המדורה יכל להבחין בארבעה גברים לבושי גלימות לבנות. שלושה מהם
ישבו עם גבם אליו ואחד מהם עם פניו אליו. אור האש המהבהבת צייר
צללים שובבים שרקדו על פניו של הגבר שישב למולו וניצוצות של עץ
יבש ופיצוציי ענפים קפצו וריחפו מעל ללשונות האש. הוא התבונן
בפניו של אותו הגבר וגילה שאלו אינן פנים רגילות אלא פניי מלאך
תמימות ורחבות, פני ילד צעיר וחייכן. שלושת הנותרים מסביב
למדורה הפנו פניהם אליו וחשפו גם הם פני מלאך שלוות וילדותיות.
קול נשמע בגולגלתו לפתע, קול חם ועמוק, קורא לו לשבת ולהביט אל
האש. המלאך שלידו סימן לו לשבת ביניהם והוא ירד אל הקרקע וישב,
מפנה מבטו אל האש המרצדת.
האש נעה. האש רקדה. כמהפנטת עתיקת יומין משכה אותו אליה. אחרי
רגעים מספר של התבוננות נעלם לו העולם כולו ורק פנימה הלבן של
הלהבה נותר קיים. הוא חדל לשמוע, חדל לחוש. בתוך האש, בעין
הלהבה, ראה דמויות מחייו. סיפורים, אנשים, חברים ומשפחה. הוא
ראה את אהבותיו הישנות ואת שנאותיו העתיקות, אנשים ממקומות
שונים ומארועים שונים. הוא העמיק חפור אל תוך סיפור חייו וראה
איך חייו מסתמנים כאלומת אור, ממנה יוצאות ונשלחות אלומות אור
דקות אל אינסוף כיוונים באין ספור שנים, כל אלומה - הרגשה,
ובקצה - אדם. הוא המשיך עד ליום היוולדו וראה איך מבזיק קיומו
מאלומת אימו, היכן ששהה כגרגר, כזרע, כנבט, כתפילה, במשך תשעה
חודשים. אותו הרגע קפא לפתע, נשבר מזרימת הזמן, תפח והתעצם
וכבש את כל תודעתו. הוא שקע אל תוכו, מרגיש שוב את המערבולת,
אותה המערבולת שנמשכה מהיקום כולו כטורנדו חסר מימדים שמתרכז
בנקודה אחת, בשפיץ של החרוט, אליו נשאבים כל גורמיי שמיים,
יוצרים אותו, את נשמתו, נקודה קטנה וחמה של כתימות סמיכה. הוא
הקיץ. רוח קלה נשבה על פניו, גופו התייבש מלחות הנהר ופצעיו
הגלידו. מעליו רחפו עננים לבנים ותכלת אין סופית צבעה את
הרקיע. הוא מישש את איבריו באיטיות, מעביר יד על פניו, מרגיש
את קווי דמותו ונזכר בעצמו. לאחר מכן התיישב אט והביט סביב,
מכיל את העולם המוזר בו התעורר זו הפעם שנייה. לידו ראה את
אותו השיח הגופני מתפתל אט אט לכיוונים שונים, כאילו זרמו בו
חיים. אדמת החמרה הדביקה הייתה זרועה בשברי גולגלות, עצמות
ושיניים. הוא עלה לכריעה והרגיש מיד איך ראשו סובב בסחרחרה של
כאבים ופעימות רכה. השקט עצבן אותו. הוא פסע כמה פסיעות והבחין
לפתע בסימנים מוכרים על הקרקע הלחה. טביעות רגל! הוא חבר מיד
אל מסלול הצעדים, עוקב אחריו ומתקדם לאט עד שהגיע אל מקור
השביל, אותו מקור ממנו צץ גם הוא היום לפתע - הנהר הרוגע והרחב
של ביציות האשה. הוא חזר לאחור ועקב אחר מסלול הצעדים עד
לנקודה בה פסקו. שמה, סנטימטרים ספורים משיח איברים נוסף שגדל
על האדמה הלחה, ראה מעיכה של קרקע, כאילו מישהו נשכב שם והתפתל
בחוסר מנוחה על משכבו. עיניו עלו אל שיח האיברים שגדל מולו
והוא הבחין מיד שאותו השיח שונה לחלוטין מהשיח הראשון אותו
גילה מוקדם יותר. היה זה שיח נשי. במקום חזה רחב ושעיר ובטן
שטוחה ראה שדיי אשה ואגן ירכיים עגלגל. השיח היה עדין יותר
במבנהו, ענפיי האיברים דקים וגמישים יותר מהשיח הגברי. הבדל
משמעותי אחד נוסף שגילה בשיח זה היתה העין הגדולה והפקוחה אשר
גדלה בראש הגזע, בין מספר ענפיי גפיים, עין ירוקה ובעלת ריסים
ארוכים. העין הביטה בו בדממה. הוא הסתובב סביב לשיח, מבחין
בהמשך שביל הפסיעות שהתרחק משם אל בין הגבעות.

"איפה אני? מה זה כל האיכסה הכתום הזה ולמה אני כל כך חלשה
ומטושטשת?" היא נאחזה בענף רחב שנתלה מעבר לגדת הנהר, ענף קשיח
ויבש בגוון בהיר. אט אט נזכרה היא בהשתלשלות האירועים שהביאו
אותה לנקודה זו. הרגע האחרון שעוד נכלל לפי הגדרתה בעולם
הנורמאלי, היה אותו הרגע בו בפסעה לבדה על מצוק חולי ליד חוף
הים התיכון. היא זוכרת איך שרטו את פניה גלים של עננות חול,
איך קיעקעו מעליה חבורות חצופות של שחפים ואיך תססו הגלים
הסגולים בחובטם את החול המעוך והלח. היא גם זוכרת את צלצול
הטלפון הסלולרי שלה ואת קולה של אמה, מתריע בה לבוא הערב
לביקור. הרגע הבא היה מוזר ולא הגיוני. היא החליקה פתאום על
אבן עגולה ואבדה את שיווי משקלה, ידיה מתנופפות בפרעות בניסיון
נואש לרכוש שוב עמדה יציבה. הסלולארי הועף מידה ואחד מכפכפיה
התגלגל על המתלול. היא נפלה אל החוף ואיבדה את הכרתה.
בהתעוררה היתה פה, במקום המוזר והלא מציאותי הזה, נסחפת בזרם
הגועש. היא נחבטה בכמה סלעים והתגלגלה דרך מפל, צוללת שוב ושוב
אל תוך הנוזל הסמיך שהקיף את כולה. בכליון כוחות הצליחה להאחז
בענף הלבן והיבש שנותר אחוז עד עכשיו בין אצבעותיה. "איזה מקום
מוזר!" היא אמרה בקול וגררה את עצמה אל גדת הנהר. לאט טיפסה
מעלה ונעמדה, סוקרת סביבה את הנוף המוזר. על פני השטח ראתה
אבנים, שברי סלע לבנים ואדמת חמרה רטובה ומהודקת. היא התקדמה
כמה צעדים אל עץ האלון הקטן שגדל לא הרחק מגדת הנהר בתקווה
למצוא מקום מנוחה לבין ענפיו אך כשקרבה מספיק ראתה שאין זה
בכלל עץ אלון אלא גידול מבלבל של איברי אדם!
היא שפשפה את עיניה, פתחה וסגרה אותן כמה פעמים ואפילו צבטה את
גב ידה באכזריות, ממאנת לקבל את התמונה הנגלית אליה. אך זו
הייתה אמיתית. השוק והבלבול הפילו אותה אל הקרקע. ברכיה פקו
והיא התיישבה על צידו השמאלי של עכוזה כשרגליה מקופלות תחתיה
וכתפייה שפופות, מבט של תוכחה ובלבול שרוי על פניה. גזעו החסון
של אותו עץ אלון לא אפשרי היה למעשה פלג גוף עליון של אישה,
מעגן הירכיים עד לכתפיים, עם בטן, צלעות ושדיים משולשות, ממנו
יצאו מנקודות שונות ענפים עשויים רגליים וידיים, ענפים בשרניים
שנשברו במפרקים ופנו לזוויות מרובות. מכל ענף שכזה יצאו בדים
קטנים יותר עשויים אצבעות ארוכות שפנו גם הם בנקודות רבות, לפי
מניין מפרקיהם. בקצה כל אחד מענפי האצבעות הסתלסלה לה ציפורן
ארוכה, עליה נתלה תרמיל קטן וצפוף עשוי שיערות אדם. היא בחנה
את אחד התרמילים היבשים וראתה איך בתוכו מסתתרים להן צרורות של
שיניים לבנות. המראה העלה בה בחילה. היא נטתה אל צידה והקיאה,
ראשה מסתחרר וגרונה כואב ואז איבדה את הכרתה.

בחלומה צעדה יחפה על משטח רחב של חול צהוב ורך וסביבה עלו גלים
של דיונות מלוטשות ומרגיעות. הרקיע התכול סנוור במעט את עיניה
והיא הצלילה עליהן בכף ידה. ההיא החלה מטפסת על אחת הדיונות,
שוקעת לעיתים עד שוקיה בחול הרך ונעזרת בידיה לפעמים. אחרי
טיפוס קצר הגיעה אל פסגת הדיונה וממנה ראתה לא רחוק ממנה נווה
מדבר ובו דקלים. היא ירדה אט מהדיונה והחלה צועדת אל נווה
המדבר. הרוח נשבה קלות והאוויר היבש ליטף את שיערה. היא הגיעה
אחרי צעידה קצרה אל נווה המדבר ונכנסה אל בין הדקלים, מריחה את
ריחם המרענן. קרירות נעימה שרתה שם בין העצים, ורוגע שלא ידעה
שנים ירד עליה, מרפה ומנחם. היא המשיכה בין הדקלים בצעידה
סהרורית, מגששת את דרכה בין הצללים ולפתע ראתה באר סלע עגולה.
הבאר עמדה בודדת בין העצים במאין קרחת קטנה של חול. מעל הבאר
נתלה לו דלי עץ קטן וממנו טפטפו טיפות מים תכולות. היא התקרבה
עד לשפת הבאר והתכופפה להתבונן פנימה. טיפה אחת, שקטה ואיטית,
נפלה אל מול עיניה מטה והיא עקבה אחר נפילתה, מתעמקת עוד ועוד
במסלול הנפילה. הזמן החל מאט ומאט והטיפה נתלתה באוויר בין
שמיים למים, מנצנצת כפנינה בים השחור. היא ראתה בעיני רוחה את
מסלול הנפילה וזה, בוהק באור לבן וטהור, התעבה והתמלא דמויות
סיפורים וחוויות מחייה שלה. היא ראתה בקו הזוהר את עצמה כאשה,
מתאהבת בפנים כה רבות ובזמנים שונים, ראתה איך למדה לשחק עם
עצמה ועם עולמה, איך גילתה בראשונה את הדימום החודשי שהפריד את
ימי ילדותה מימי נשיותה ואיך הייתה כילדה - שוחקת, רוקדת,
מורדת, בוכה. מאותו קו זוהר יצאו אין ספור אלומות אור דקיקות,
כמו עורקי שורש מפוצלים, ובסופו של כל תת שורש - אדם. היו אלה
סיפוריה שלה, חוויות שעיצבו את דמותה וחישלו את נפשה. היא עקבה
אחריהם בסבלנות, כאילו העולם כולו פסק מהסתובב והזמן עצמו קפא
לכבודה, נותן לה לפשפש בעמקי נשמתה ומאפשר לה לבחון את חייה
בזכוכית מגדלת. היא נזכרה, טועמת את טעם ההצלחה והאכזבה פעמים
כה רבות, מתערבבת שוב ברגעים מכריעים בחייה, בהם מצאה עצמה
מתפתלת מחששות וחוסר החלטיות וראתה איך מקצהו של כל קשר שורשי
שכזה נמשכה חוויה רגשית זו או אחרת. היא ירדה והתעמקה לאורך
גזע האור המרכזי, חוזרת אחורה במניין שנותיה והתקרבה אט אט אל
זמן ינקותה, שוכחת לדבר, שוכחת לצעוד, נזכרת איך פעם - עם שתי
עיניה המתרוצצות ועשר אצבעותיה השמנמנות הגדירה עולם שלם של
צבעים, ריחות, קולות וטעמים שגירו אותה בבסיסה המוחשי ביותר,
כאילו הייתה נבט חיטה חך וגמיש, מתכופפת תחת עומס הטל ומתרגשת
עד כלות נשמתה מכל גרגר מזין שנפל בחיקה. עירומה ולחה נזכרה
ברגעים הראשונים של הבלבול והפחד, כאשר נותקה מאמה בבית החולים
שבנתניה, איך הופתעה מהקולות הרמים והאור המסנוור ואיך יבש פיה
לראשונה מנוזלי הרחם הסמיכים והחמים. הטיפה פגעה במשטח המים
החלק והדהדה בתוך הבאר, משדרת גלי קול עמוקים אל אוזניה.
מעגלים אין ספור נוצרו ממקום הפגיעה והתפרשו על גבי המים והיא
ראתה איך לידתה שלה שינתה את העולם כולו. היא הייתה הטיפה.
נשמתה חבטה בנשמת העולם עם לידתה, יוצרת גלים רוטטים של
התרחשויות, גלים שהתנגשו בגלים אחרים מיום היוולדה עד ליום
מותה, יוצרים תבניות מדהימות של אור מנצנץ ומרנין. היא הקיצה.

ממקום משכבה יכלה עוד לראות את הנהר הזורם ומעליה רכן לו ענף
אחד מעץ האלון, מגיש לפניה צרור של שיני חלב לבנות. היא
התגלגלה הצידה והתיישבה, נושמת לאט ומתרכזת שוב בעולם הכה מוזר
שניגלה אליה זו הפעם השנייה. אחרי כמה רגעים נעמדה והשקיפה
מסביב, מחפשת כיוון, מחפשת פריצה, איזו דרך שתביא אותה לפתרון
החידה הזו. לפניה, מאחורי עץ האיברים המוזר ראתה כמה גבעות
נמוכות וביניהם, כך דמתה לראות, עבר שביל צר. היא הקיפה את העץ
והתחילה צועדת אל בין הגבעות, משתדלת שלא לדרוך על השיניים
והעצמות המרובות שפזורות על הקרקע. ההליכה עזרה לה במעט ועודדה
את רוחה אך תחושת הבחילה איתה התעוררה בראשונה עוד חגגה בבני
מעיה. היא לא יכלה לומר אם זה רעב או צמא ולכן נסתה להתעלם
מהתחושה המטרידה ולהתרכז בסביבה החדשה. היא שמה לב שהעולם הזה
בו התעוררה פועל לפי רוב חוקיי העולם המוכר, בו חייתה עד ליום
מותה (היא הבינה די מהר שאותה תאונה על חוף הים הייתה למעשה
יומה האחרון על כדור הארץ ושמקום זה, כמה אבסורדי שישמע הדבר,
הוא למעשה גן העדן שלה...), שגם כאן פועל כוח הכובד וגם כאן
היא נושמת אוויר. אך הרבה מהנגלה סביבה היה מוזר וחדש. כמו
למשל העובדה המטרידה שכל סביבתה הוארה כבאור יום, וכשחיפשה
ברקיע את מקור האור גילתה להפתעתה רק כמה ענני נוצה לבנים.
השמיים התכולים היו עמוקים וצלולים אך מחוסרי שמש! ומאותה סיבה
לא נוצרו צללים בעולם הזה. כאילו כל גוף יצר לעצמו את המאור,
כאילו היא, הצמחים המוזרים והאדמה הפיקו אור קלוש שהאיר בעוצמה
שווה לכל הכיוונים, מבלי לסנוור או לבלבל. עוד שוני מעניין היה
חוסר החי והצומח, אליו הורגלה על כדור הארץ. הצמחים והחיים
היחידים שראתה עד עתה היו אותם שיחי איברים מוזרים שצמחו בכל
פינות השטח הזה ומלבדם לא ניראה סימן לאדם או לבעל חי אחר. היא
התקדמה והגיעה אל בין שתי השלוחות שירדו מהגבעות וגילתה שהשביל
אותו חישבה לראות היה למעשה נחל קטן וצלול של מים. היא התכופפה
לטעום מהמים, טובלת את כף ידה בזרזיף ומעלה אל שפתיה. טעמם היה
מלוח. היא לגמה עוד לגימה מהמים ופתאום הרגישה עצבות תהומית
ואבל, כמו גוש שחור של אומללות ודחייה שהתפתח לה בבטן וחנק את
גרונה. היו אלו דמעות אדם שזרמו בנחל הקטן ולגימה אחת בודדה
הספיקה בכדי לדכא אותה עד עמקי נשמתה. איזה עוד תגליות
מפלצתיות מצפות לה כאן? היא התרחקה מהנחל כמה צעדים, מנערת את
ראשה ומנסה להתעודד.

"זה היה רוברטו קארלו, זה שהכניס את הגול נגד הגרמנים. או
רונאלדו?". הוא התקדם עם הפסיעות, מוסיף לידם שביל נוסף של
כפות רגליים ומנסה להתעלם מכל הבלבוליה ששרתה סביבו. מדיי פעם
בעט בגולגלות, מכוון את הכדור אל שערים דמיוניים שהציב לאורך
המסלול. כשהגיע אל בין הגבעות גילה נחל דקיק וחלוש של מים
נוצצים וחש מיד אליהם כדי לבדוק אותם מקרוב. הוא חיפש חלזונות
שחורים, לפי אותו חוק השרדות שלמד בתנועה שקבע שאם ישנם
חלזונות במים, ראויים הם לשתייה, אך לא מצא אפילו אחד. בכלל
העובדה שעד עתה לא פגש ולו בעל חי אחד בעולם הזה הטרידה את
מנוחתו והוא התחיל להאמין שכל ההתנסות החדשה הזו קוראת לו
בעולם אחר לגמרי, עולם חדש שאינו קשור בשום דרך לעולם בו חי עד
היום. המחשבה הזו הביאה אותו לכמה מסקנות מוזרות והוא הפך
במוחו את משמעות הדברים, מנסה לבחור מכל הרעיונות שעלו לו את
ההסבר ההגיוני ביותר למה שקרה. בתחילה חשב שנחטף על ידי
חייזרים ונשלח אל מין כלא חוצני, היכן שהוא בגלקסיה, ושהם בזמן
זה ממש עוקבים אחריו ומתעדים את פעולותיו כחלק מאיזה מחקר מדעי
מטורף. אך עד מהרה זנח את המחשבה הזו והתחיל לשקול ברצינות את
העובדה שההתנסות הזו היא למעשה התנסות שלאחר המוות ושהוא, חבל
מאד להודות, נרדם על ההגה או סתם איבד ריכוז ונהרג בתאונת
דרכים קטלנית. ומשמעות הדבר היא שהמקום בו הוא מצוי כעת הוא
למעשה העולם הבא. כך נראה העולם הבא? איפה כל החברים שלו, בני
המשפחה שנפטרו לא מכבר ושאר הנפשות שאמורות היו לפגוש אותו פה,
בגן העדן שלו, ואיפה הבית הענק עם תריסר המרפסות וחוף הים
הטרופי אותו שיווה בנפשו למצוא בגן העדן שלו? הרי כמו כל אחד
אחר חשב גם הוא, שבגן העדן ימצא את יישום כל חלומותיו
ושאיפותיו, שעם סוף החיים נגמר המאבק ומתחילה תקופת אושר
עילאית שנובעת מקיום במימד אחר, בו כל צורך גופני או נפשי
מתמלא עוד לפני שהצורך עצמו מורגש וככה למעשה מוצא עצמו האדם
במעין פנטזיה לא נגמרת של אושר צרוף. אבל מה שגילה כאן, בעולם
הבא, לא הזכיר בכהוא זה את המודל עליו גדל. המקום המוזר הזה לא
ממלא אפילו את הדרישות הבסיסיות לגן עדן אמיתי. אז אם כך, חשב
לעצמו, יכול להיות שזהו הגיהנום? לא. לא יכול להיות. כי לפי מה
שידע על הגיהנום מכל כך הרבה ציורים וכל כך הרבה סרטים שראה
במשך חייו, צריך היה עכשיו להתבשל עירום במכתש ענק של שמן רותח
עם אין ספור נשמות חוטאות, מחוסר עפעפיים, כששדים מעוותים
רודים בו ובשאר החוטאים עם קלשונים חדים וארוכים והשטן עצמו
מכריח אותם ללטוש עיניים אל השמש הלוהטת, גופו סובל מייסורים
וכאבים שלא יתוארו ורוחו מתענה ומתעוותת בתוכו, צווחת בתחינה
למחילה.
הוא התכופף אל המים הזכים וחפן כמות קטנה בידו, הרימה אל פיו
וטעם. המים היו מלוחים מאד וטעמם הזכיר לו את דמעותיו שלו,
אותם ליקק מזויות פיו בזמן שבכה. הטעם הזכיר לו מיד את ההרגשה
הכבדה והמבאסת של העצב ועיניו התמלאו דמעות תוך שניות מועטות.
הוא שפשף את עיניו, מוחה את הדמעות ומיבב. הוא התרחק כשתי
פסיעות מהזרזיף המדכא ונשם עמוק, משתדל להרגע. בין כה וכה לא
היה צמא. גם רעב לא הרגיש, כאילו כל צורך במזון ובשתייה נעלם
עם הגיעו אל המקום הזה. הוא קפץ בדילוג קל את המרחק הקצר שבין
שתי הגדות הרדודות של נתיב הדמעות והמשיך במעקבו אחר תביעות
הרגל הקלות שנמשכו ממקום זה בדיוק הלאה, במעלה הזרימה, מתקדמות
לאורך הוואדי. אחרי כמה דקות של שוטטות ותהייה הגיע אל מערה
בסלע, ממנה נשבה רוח חמימה ומתוקה. הוא נעמד אל מול פתח המערה
וניסה לראות לעומקה אך פנימה החשוך הסתיר ממנו את תוכנה. הוא
הסתובב מסביב לפתח, חוקר את הקרקע ומחפש עקבות נוספות אך שביל
העקבות היחידי שנראה בסביבה הוביל ישירות אל תוך המערה. הוא
אזר אומץ וניכנס פנימה. מה כבר יכול להיות? הרי שום אזכור
לחיות פרא לא נראה בשטח והסימן היחידי לחיים היה אותם עקבות
אנושיות. ואנשים הוא כבר מכיר.

"האוויר פה ממש צלול" חשבה לעצמה בזמן הטיול הנעים שערכה לאורך
הזרימה המפכפכת, והשקט מרגיע ביותר. היא התרכזה פחות ופחות
בשאלות כמו למה ואיך ומדוע והתחילה להינות מהחוויה החדשה כמות
שהיא, ללא חששות וללא פחדים, עם אינטואיציה נשית ברורה שאותתה
לה מהבטן להנמיך הגנות ולהנות מהרגע, כי המקום אליו נקלעה אינו
שייך למציאות היום יומית אליה הורגלה בחייה הקודמים. היא זמזמה
וצעדה בוואדי הרחב בו זרם נחל הדמעות והביטה סביב, בולעת עם
מבטה כל פינת סלע צבעונית וכל שיפול קרקע ציורי שחלף במבטה. כל
כך נינוחה ורגועה הייתה, כל כך חשופה פתוחה ורגישה, שכשהריחה
בראשונה את הניחוח החדש שבאוויר הייתה רחוקה עדיין מאות מטרים
מפתח המערה. היא עצמה את עיניה, מנסה לתת לניחוח שם, מחפשת
במוחה את ההגדרה המילולית והרגשית של אותו ריח. היא חלפה על
מצבור שלם של ריחות והרגשות, מציבה אותם אל מול הניחוח החדש
ומשווה בדיוק מירבי אך לא יכלה למצוא את האחד שיתאים לו בדיוק.
לניחוח החדש הזה היו סממנים מובהקים של סוכריות חמאה ותות שדה,
מתיקות עדינה של זיעת עילוסין ועור קרקפות חם של מאהבים כה
רבים בלילות אביב נעוריה. היא נעמדה והריחה את הניחוח ישר אל
תוכה, כתפיה נשמטות ואגן ירכיה שוקע, מבליט את בטנה קדימה.
הריח היה משכר. היא פקחה את עיניה אחרי רגעים מספר והמשיכה
להתקדם, עוקבת באפה אחר שובל הניחוח. את פתח המערה ראתה רק
כאשר עמדה ממש לפניה והיא נעמדה עוד לרגע קצר בלבד, מביטה
פנימה ומקשיבה לקולות הרוח הדקים שיצאו ממנה. מבלי שהיות
מיותרות נכנסה אל המערה וצעדה על הקרקע החמה, משאירה מאחוריה
את השמיים התכולים והאוויר הצלול ומתעמקת אל תוך החלל החשוך
והשקט ממנו נבע אותו ריח נפלא. אחרי מרחק לא רב כבר לא יכלה
לומר אם עיניה פקוחות או סגורות, החושך האינטנסיבי עטף את
כולה. ידיה נשלחו לפניה בנסיון למצוא קיר, למשש את המשך הדרך,
אך אלו לא פגשו בדבר. היא התקדמה עוד הלאה, נאבדת בחמימות
המתוקה של פנים המערה, ידיה נשמטות לצידה וצעדיה נעשים בטוחים
ומדודים יותר.
לפתע נעצרה עומדת. בחלל הריק שלמולה חשה במין מעצור, כאילו
האוויר עצמו נתקשח כנגד גופה במין התעבות אנרגטית, כמו חומה
צפופה ודחוסה של חלקיקים מיקרוסקופיים. הריח החריף והמתוק משך
אותה הלאה אך גופה מיאן להתקדם. היא נסתה לפתוח פתח במחסום
הבלתי נראה, מושיטה את ידיה קדימה וממששת את החומה, אך אלו לא
חשו בדבר. כאילו המחסום עצמו עצר את התקדמות גופה כיחידה אחת.
ידיה התנופפו למולה ולצידיה, מערבבות את אוויר המנהרה, אך גופה
נותר תקוע. אחרי כמה רגעים של ניסיונות שווא הניחה לידיה ליפול
שנית ונחה אל מול המחסום העוטף, נושמת עמוק ונרגעת. היא ידעה
כבר לפני שעלה ההסבר במילים בתוך ראשה, שאם ברצונה להמשיך הלאה
מנקודה זו יהיה עליה לוותר על גופה. הסבר שכזה אינו יתקבל על
הדעת בעולם בו נולדה, כי משמעותו היא מוות. אך את המוות היא
שרדה, לפי מיטב ידיעותיה, וכעת היא קיימת במקום ובזמן אחר,
מקום בו החוקים פועלים אחרת. אך מהרגע בו הבינה את משמעות הדבר
עד לרגע בו יכלה באמת ליישם אותו עברו דקות ארוכות של ניסיונות
שווא. הוויתור על גופה היה קשה יותר משתיארה לעצמה. היא כבר
הסתגלה לחוסר הראייה וניסתה גם לוותר על שאר החושים ששלטו בה
ונוצרו מגופה אך הניסיון עצמו היה כה זר ועוין שהיא פשוט לא
הצליחה להביאו לידי ביצוע. איזה קול קטן וילדותי המשיך להדליק
בה נורות אזהרה, מעלה בה פחדים ישנים וטראומות, ליבה פרפר
וסירב לחדול, מעיה קרקרו והתפתלו, מוחה קדח וראשה כאב. היא
הרגישה כבוגדת, כחברה באירגון ללא שם שמנסה לערוק לשורות
האוייב, לוקחת איתה את היקר ביותר שיש באירגונה ומשאירה מאחור
את שברי המאבק. התהליך היה קשה. בתחילה הרגיעה את גופה, נשענת
אל המחיצה שלפניה ושוקעת אל תוכה. הלחץ בשרירים נעלם לאט לאט
והיא הרגישה כאילו היא צפה. נשימותיה נעשו איטיות וליבה דפק
עמוק וכבד, כמטוטלת עופרת שמנה. היא הרגישה איך נשמתה מפעפעת
דרך עורה, איך תחושת הבשר נעלמת אט ומתחלפת בקלילות שלא תאמן.

"הלו?" קולו הדהד בתוך החלל הריק וחסר המימדים של המערה
החשוכה, מכפיל את עצמו וחוזר אליו בשאלה. הוא לא ראה דבר והדבר
הטריד אותו למן הרגע הראשון לכניסתו. השקט היה כמעט בלתי נסבל
וליבו דפק בפחד לא נורמאלי, מאותת לו לחזור על עקבותיו ולצאת
שוב אל האוויר הצח שבחוץ אך הריח המתוק והמשכר שבגללו נכנס אל
המערה גירה אותו להמשיך הלאה. הוא פשט את ידיו קדימה, מנסה
למצוא איזה קיר אליו יוכל להצמד אך אלו לא מצאו דבר ולכן
החליט, אחרי כמה דקות של צעידה איטית, להנמיך אותן ולנסות
ולמצוא את דרכו באפילה על ידי חושים אחרים. הוא נרגע מעט עם
הזמן והחליף את הפחד בסקרנות בריאה, ברצון פשוט של בן אנוש
לגלות את המסתורין החדש אליו נקלע. החושך ממנו פחד בתחילה הפך
ליותר ויותר נסבל וחוסר הראייה הפסיק להטרידו כליל, מתחלף
בתחושת נועם מדגדגת שנוצרה מאותו הריח הנפלא. הוא ניסה לנחש את
מקור הריח ובדימיונו צייר לו חדר מלא בנשים בשרניות חמות
ומעורטלות ובו שולחן עמוס לעייפה עם מטעמים אקזוטיים. הוא
המשיך בטיול המוזר שלו במעמקי המנהרה, שוכח אט אט את צורת גופו
ותבנית פניו, מתקדם הלאה כגוף חסר הגדרה שחש את סביבתו כתולעת
שמנה ועיוורת. אחרי זמן ממושך ולא ברור נתקל פתאום באיזו
התנגדות מוזרה של החלל סביבו, כמו מחיצה של קצף רך שהאטה את
התקדמותו עד לעצירה מוחלטת והוא ניסה בעקשנותו לחצוב דרכה,
תוחב את ידיו קדימה ומנסה לפלס לעצמו מחילה דרכה, אך ללא
הועיל. הריח הנפלא התחזק עד לשיא לא מוכר וכבש את תודעתו כמעט
כליל והעצירה הלא מתוכננת עצבנה אותו. הוא היה כשיכור שעומד
בפתח חנות משקאות שחלונה מואר בשלל צבעים וזרקורים קטנים
מוצבים על בקבוקי המשקה האהובים עליו במיוחד, אך זו סגורה
ונעולה בפניו. הכעס שפעפע בוא החזיר אותו אל מצבו הרגיל והוא
התחיל לתהות לעצמו על פשר כל החוויה המוזרה הזו, ממצמץ בעיניו
ומנסה לראות משהו בחשיכה הבלתי נסבלת של המקום הזה. הוא חיטט
בכיסיו, מחפש איזו חפיסת גפרורים או מצית אך לא מצא דבר. "מה
לעזאזל המקום המקולל הזה?" הוא חשב לעצמו, דוחף את ידיו לפניו
ומתאמץ לפלס דרך, אך המחסום הבלתי נראה לא נתן לו להתקדם ולו
מילימטר אחד הלאה. הוא צעק. הוא קילל. הוא רץ אחורנית והסתער
קדימה אל המחיצה האטומה, מניף את ידיו לפנים כמו איזה עז ניגוח
מטורפת ומיוחמת שמנסה ללא הועיל לנגח תחנות רוח דמיוניות, קצף
עולה בזוויות פיה ועיניה מתגלגלות בתוך חוריהן, אך המחסום נותר
במקומו. הוא התמוטט אחרי מי יודע כמה נסיונות שווא אל הקרקע,
נופל על ברכיו ומתנשף כמו אסמטי באוויר הכבד של פנים המערה,
ראשו מסתובב וכואב. הכעס ששרר בו עד לאותה הנקודה התחלף בתחושת
ייאוש וחוסר אונים, תחושה שהתגברה משנייה לשנייה כתוצאה
מהקונפליקט בו היה שרוי. הריח המדהים שחצב בנחיריו וטירף את
חושיו קרא לו להמשיך הלאה, לפרוץ את המחסום הבלתי נראה ולהתאחד
איתו, בצידה השני של המחיצה אך כוחו לא עמד לו לביצוע המשימה.
הוא התחיל לבכות. דמעות של רחמים עצמיים טפטפו על פניו והוא
התגולל על הקרקע החולית של המערה, מכה באגרופיו ובועט ברגליו
כמו ילד מתוסכל. תוך כדי התקף האומללות שלו הרגיש לפתע
בהמצאותו של גוף נוסף על קרקע המערה, גוף קר ודומם. בתחילה חשב
שזהו רק דמיונו שמתעתע בו, חשב שזו למעשה רק אבן מוזרה או סוג
מסויים של משקע תוך מערתי, אך כשעלו ידיו לאורך הרגל נפסק בכיו
הילדותי והתחלף בין רגע בפחד ואימה. הוא מצא את מקור הצעדים,
את הדמות אחריה עקב מאותו הרגע בו התעורר בעולם המוזר הזה,
והדמות שכבה ללא רוח חיים לידו, מאובנת וקרה. הבהלה מהגילוי
החדש הובילה אותו לשרשרת החלטות אינסטינקטיביות שיצרה שרשרת
פעולות אוטומטיות. לא היה לו ספק שזוהי מלכודת שנועדה להמיתו
ולכן, מבלי לחשוב פעמיים, ניתר על רגליו, הפך את פניו ופתח
בריצה מבוהלת חזרה אל פתח המערה, מותיר אחריו את הניחוח המשכר,
את המחיצה הלא חדירה ואת הגופה הקרה ששכבה לצידה, מתנשם ומתנשף
ורץ אל הנקודה התכולה שלפניו, ממנה זרם אור השמש הבלתי נראית,
מסמן לו את היציאה.

הוא פקח את עיניו. אמו החזיקה בידו ומבט מודאג על פניה. האור
סינור אותו והוא עצם אותן שוב.
"מאיר, אתה שומע אותי מאיר?" אמרה לו אמו, "הרופאים אמרו שהכל
יהיה בסדר עכשיו, היה לך מזל גדול ועכשיו יהיה הכל בסדר בונבון
שלי..."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אבל לאן?
לאן?!!!!!!
לאן???????
לאן לשלוח?...


סלוגן פרנואיד


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/4/04 9:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דניאל זילבר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה