השחר יאיר עד אין קץ, אהובי, אך לא אזכה לראות זאת איתך,
כי החווירו כשלג פניי עם קול שקרא שלא אשוב לעולם לראותך.
דממה מוחלטת, ופחד שאינו מהסס להחריש את קול הבשורה.
הדממה מתעצמת, ועימה הכאב מתעצם עד כדי סבל נורא.
הכל לפתע קפא, גם ליבי בקרוב, אך הרגש עודנו בוער בי וחי,
ובמקום בו גופך נתן מחומו שבב של שלג מונח בוודאי.
וליבי מבכה, נואש הוא לזכר שאת שמיכת המשי שרד,
פיסה שהותרת לפני שהלכת, לפני שהחושך ירד.
אולי אז אוכל בידיים קרות להרגיש ולגעת, לחוש בו אותך,
ועם דמותך לנגדי, חסונה מתמיד, יעלה בי שוב גם קולך.
ואז מן האור תחוש אליי לבטח שפיותי שחלפה ואבדה,
אולי אמצא מנוחה למשמע קול טהור בין לילות אפופי חרדה.
היא אבדה לי עימך, אהובי שלי, ואת מקומה תפסו יסוריי.
עדים השמיים, עדה אדמה, כך יעידו בעוז גם שיריי.
כמו עץ עירום חסר אונים שנותר לבדו אחרי סערה,
עומד ערירי מבקש את מותו אך לא ניתנה לו אותה הברירה.
וכמוני תוהה גם אותו עץ בודד - הכיצד לא נפלתי על משכבי
ככסותי?
שעטפני בחיים ושהגנה בתוקף מפני כל מבקשי רעתי.
כמו בחורף הקודם, בו חברנו כאן יחד, הרחוב שלנו מכוסה כולו
לבן,
ובסידקי ליבי הטבוע בשלג עולה זיכרון ישן.
זיכרון מאהוב שלא אראה לעולם, ההוא שהיה והלך,
וכשאחלוף מכאן גם אני, את אותו האחד גם הרוח לבטח תשכח.
זיכרון של מבט רווי בשמחה ואושר בל יתואר,
ומילות אהבה שלעולם לא תחדל אשר לא ישוב עוד לומר.
כל עוד רוח חיים בי נושבת לא אשקוט ולא אחדל לבכותו,
טרם הרגשנו עד תום, טהור היה, נעתקה ממנו נשימתו.
גופו מבוזה על עפר מדברי במקום לא ידוע כעת,
ואני עירומה, כולי לבדי, בשמיכה לבנה מתכסת.
חושיי הולכים ומתערפלים, ואיבריי מאבדים כל תחושה,
והדממה הצורמת עוד מתעצמת ואת אוזניי מחרישה.
בגוף לבן וחיוור מתעטפת בקור, שוכבת חלשה וחשופה,
וגם הרגש הכואב שהיה בליבי, בכל אותה הבדידות כבר קפא.
כעת עם עלות השחר נשוב אל הטבע, סיפור שלא נשלם אך נגמר.
גופי לבן כשלג בו מצאתי שלווה, גופו שהפך לחול המדבר. |