[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אוגוסט קול
/
שהות הימים - חלק א'

חושיו לא הטעו אותו בנוגע למקרה אותו ראה כפסול, אולם חברו,
אשר עמד מנגד, הביט והשתאה, חשב כי המקרה דורש התערבות,
ובניגוד לרצון ידידו, פעל בהקיזו את הכעס מראשם של השניים,
ובהושיבם אחד ליד השני, הרצה כי מעשיהם היו לא כדרך הישר, וכי
עליהם לתקן את המעוות בכך שישלימו, ויכרתו ברית אחווה בין
הצדדים. כך עשו השניים, ובאמת, כעבור רגעים מספר כבר היו
צוחקים להם בדרכם המוליכה אל המסבאה המקומית. כך חייך אלי האיש
מעט בשחצנות, מעט בגאווה, והובילני דרך סמטאותיה החשוכות של
העיר, אוחז בידי על מנת שחלילה לא אטעה.
רחש טיפות המים הגולשות להן על מי מנוחות ממרזבי הבתים,
ומתנפצות בהגיען לרצפה המטונפת היו לי למורה ומדריך, ואף כי
החשכה הייתה קשה מנשוא, היו אלו העובדות היחידות המצביעות כי
אני עודני חי וקיים בעולמנו זה.
כמו הזיה, אך בלי אותה תחושה של ריחוף, אותו ריחוק אך בלי
תחושה של חופש, מובל בידו האוחזת את ידי, צעדי הכושלים מנסים
להדביק את ריצתו הזריזה, כמו לא נגע הוא כלל באדמה, כמו נישא
על זוג כנפי מלאך. ממלמל דברים חסרי ערך, מעין תפילה בלתי
מובנת, חרישית, לא רצה שאבין, ולו אני, אף אם כי רציתי, לא
הייתי מסוגל לזאת. ריח עובש מחניק הגרון, האוויר הרטוב משחרר,
הלחות הבלתי נסבלת, הקור. משחרר הצווארון, נעצר, מתנשף, נענה
לדחיקותיו כי אמשיך, וכך כאשר מחוגי הזמן סובבים על צירם ללא
מפריע, חולפות להן השניות, הדקות, השעות, הלילה מטיל אימתו,
הולך ומתבהר, וכאשר לבסוף נעצר ועמד על מקומו, חשתי הקלה אשר
אותה לא אוכל לתאר אלה על ידי כך שאגדירה כמתנת האלוהים.
הדבר הראשון, הברור, אשר עיני יכלו לחזות בו ולהכירו היה בית
מרזח ישן, זוג קומות לו, מעין פונדק ארכאי לתושבי המקום
ולעוברי אורח תמימים, משום מיקומו יוצא הדופן, עובדה אשר עליתי
עליה רק אחרי שניסיתי שנית למצוא את מקומו, וניסיונותיי עלו
בתוהו, השלמתי באמרי כי מקום זה חדל מלהתקיים בו ברגע אשר עזב
ידידי התמהוני, ונפרד לשלום מדייריו. מכנסי המשוכות בבוץ,
ארבעת גפיי אשר לא מזמן כבר עייפו מן המסע, וכבר עתה מתחננות
לכוס תה ומנוחה ארוכה, אשר לבטח יהיו הללו ערובה לכך ששבעו די
מן היום הנוכחי. הירח, בחצי גובהו, מלא ובהיר מתמיד, ניצב
מאופק, מטיל חמתו העיקשת, החסרת אונים, על גגות הבנים, על אותם
אנקורים המקפצים מבלטה לבלטה, כפסיפס על המדרכה, מרעף לרעף על
גגות הבתים, פה ושם מלקטים מזון, נחים, וצווחים אל תוך הליל
צווחות המקפיאות ומקרישות את דם עורקיי. עתה, משכבר נאלץ
לנשאני על כתפיו משום תשישות אבריי אשר לא ידעה קץ, הניחני
לבסוף על אבן המדרכה, ובהצביעו לפנים, ובהכריזו בגאון -
"ראה!!", כמו לא ראיתי דבר מימיי, וילד קטן ותו לא אנוכי,
הצביע על העובדה כי הגענו למקום אשר אליו הובילנו, ודבר שכזה,
חור שכזה, פינה עלובה ונידחת שכזאת, בהחלט הייתה נכנסת למקום
מכובד בין רשימת המראות אשר מן הניתן לוותר עליהם.
שממה ממש.
"הזדרז!", הורה, "מעון הצדיקים - לרשותך כעת". צעד לפנים,
בפסיעותיו הנרגשות שכח כי צעדיי מתנהלים בעצלתיים ובכבדות וכי
אילו אנוכי אינני יכול להזיז ולו חצי הרגל, ובטח שלא לעמוד
בקצבו הבלתי אנושי לשעה זו. השמיים החלו מחווירים, מתבהרים,
דבר אשר הורה על תחילתו של השחר המבצבץ ובא, ועמו עננים אשר
נפרסו שתי וערב לאורכם ולרוחבם של מיתרי החלל אשר מעל. ידידי
החל מאיץ בי כי עלי להזדרז משום זמן לא רב נותר לנו, מדוע?,
שאלתי, ומשהניד בראשו לשלילה, וסנן המילים - "אוי ואבוי",
הרגשתי עצמי לטורח עליו, ורוחי נפלה כמו קפצה מתהום החשיבות
הערכית. מיהרתי ככל יכולתי, דבר אשר הסתכם בקרטוע אווילי,
וכאשר יישרתי קו עם דמותו, ניצבנו שנינו עומדים על מפתן
הכניסה, אל מול דלת העץ המחוספסת, פסים פעורים מראשיתה ועד
התחתית, וכאשר הקיש את הקשתו המוזרה, אז החלה לנקר בי המחשבה
שאולי אני הנני חולם, ודבר זה יתברר כסיוט שטוף זיעה קרה ממנו
הולך אני להתעורר בהרגשה של יציבות ונועם.
לצערי, לא היה כך הדבר.

זריחה מתוקה, תערובת צבעים אדמדמים, הגמוניה של זהרורי הבוקר
הנשפכים כצבעי מים על חלל העולם, צובעים את אשר היה אפל,
מבהירים את אשר היה בעלטה, ואילו הוא, אשר עוד בתחילת ליל
האתמול נראה כזר מוחלט אשר צץ לו פתאום כך מן הדממה, כעת הופך
לאדוני, לפטרון האומר ומצווה את אשר עלי לעשות, ובאומרו המילים
- "היכנס", חשתי כי מוכרח אני לציית, כי דבר זה אינו תלוי עוד
במובן מאליו אשר הורגלתי לו עד אותו פתח המבואה המסקרן של אותו
פונדק אלמוני.
בעמדי שם, קפוא כנציב של מלח, שמורות עיני מנבאות להן שינה
ערבה וארוכה, גופי העייף, שכלי אשר מקבל את שרואה הוא לפניו
כמנסה להתעורר מחלום, רגלי הצועדות משום כוח נסתר המניע אותן,
ידי המסובבת את הידית, אני, אשר נכנס פנים, פעמי לכיוון מקור
האור היחידי אשר נראה בסביבה, אינו יודע, אינו מבין, ואינו
רוצה באי אלו משתי ההתבלטויות להחזיק כאמת התורנית אשר כעת
לנגד עיניו.

"ראה את מזג האוויר אשר לאתמול, כמה מוזר?" -
-"אופייני. אופייני עד מאוד".
"ומראה הבתים בעלות השחר - ".
- "גגותיהם האדומים - ".
"החלונות הגמלוניים".
-" אותן מצנפות אשר לראשי האנשים".
"מברכות על תחילת היום, מפהקות".
-"עדיין לא עורו מן השינה"
"לילה קשה, אכן, לילה קשה".
השיחה נקלטה בחטף אל אוזני השניים, השני, הגבוה מבין שניהם,
אשר היה מיומן בנושאי ההליכות של דיירי המקום, התיישב על אחת
מן הכורסאות אשר בחדר הלובי הצנוע, ועליו פניו ארשת קורת רוח
אשר גבלה באפאתיה מוחלטת, המאפיינת את אותם אנשים אשר שבעו די
מריגושי היום השגרתיים, וכעת מוצאים להם הנאה בדמותה של
התבטלות חינם, ועשיית רושם החלטי ונחוש על הסובבים אותם.
אם מוטל עלי, המספר, לתאר את תוכנו וצורתו של החדר, או אם
לדייק, את אותו מבנה טקטוני על כל רבדיו המקצועיים והמקצועיים
פחות, ומשום שלא מומחה אני לנושא, וידיעותיי בתחום פעוטות
ושטחיות עד כדי נזיפה עצמית אשר שיסיתי אנוכי בי, עליכם לקבל
העובדה כי תאור זה לבטח יעשה עוול עם אוצר המילים אשר משתייך
לאותו סיווג בעולם התיאורים של אסכולת האדריכלות לדורותיה
ותכניה.
ובכן, כפי שנוכחתי לדעת, פנים המקום הנו שונה בתכלית פי כמה
וכמה מאשר צורתו למתבונן מבחוץ. אותו בניין אפרפר, קירותיו
עטויי אזוב וטחב, לבניו מחוספסות, שבורות, צבען דהוי עד קלוף,
חלונותיו עכורים, חלקם שחורים עד כדי האור הניתז מהם משווה להם
אפקט של מראה חד כיוונית, וכפי הנראה בניין זה הנו מקום אכלוס
לדרגים הנחותים והנמוכים אשר לאוכלוסייה יש להציע, ודייריו הנם
אלא עוברי אורך מן הסוג השפל ביותר, ומה רבה הייתה הפתעתי כאשר
לאורה של נברשת קני הזכוכית הצטייר לו חדר אירוח מרהיב ביופיו
והדרו, ספות פשתן מעוטרות במלמלות בד צבעוניות לצדי הכתלים ,
שטיחי קיר לאורכם ולרוחבם של הקירות וכן על הרצפה, אשר אם לא
מגע צמר לה, אז מרצפות שיש שחרחר במקום. למול האח אשר מוצב היה
בחלקו המזרחי של חדר הלובי, ניצבה תמונת שמן, מטר על מטר -
גודלה, ובה דיוקנו של אדם קשיש, זקנו לבן, ארוך עד כדי חזות
עברית ארכאית, עיניו המושחרות מן הצללים, עישוניו הנעלמים
ברקע, ופיו קמוט ונבול כמו אותה תמונה צוירה בחטף, רגעים מספר
לפני פטירתו הסופית של האיש.
חכמים יאמרו, כי להטעות נועד המקום, כי איזו כת סודית אשר
מוצאת לה מפלט במחתרת מאכסנת בו את חייליה ומבקשת לשמור על
אלמוניותם וביטחונם, ואולם אם כך הטענה, מדוע זה, אשאל. פנים
אותו בית כה מרהיב וססגוני, האין כל זה מיותר למי אשר מבקש דבר
מלבד מקום מחבוא ומסתור, האין הוא יוכל להסתפק בתחליף צנוע
יותר. על אותם רבדים תהיתי באשר התבוננתי חלופות על הטרקלין,
סקרתי את פינותיו, צורתו, המתחם בו מצויים היו כלל הרהיטים,
וכן יושביו, אשר היוו זוג אדונים מבוגרים, בעלי שפם שחרחר ודק
ומקטרת חומה טחובה בפיהם, ואשר ברגע היכנסי היו ישובים
ומשוחחים בעת משחק השח ומזניחים הזה לטובת ויכוחים ודיונים
בנושאים הרי גורל ושמיים.
האיש הביט בי ומבטו הורה לי לשבת לצדו, להשתלב בסביבה הזרה אשר
אליה נקלעתי באורך יוצא דופן ומשונה עד מאוד. שני האדונים
המשיכו בשיחתם ונדמה היה שאין הם שמים את ליבם לכניסתנו, כמו
הדבר היה להם לצפוי ונצפה מראש.
האיש חייך, שילב זרועותיו ורגליו זו בזו, לכסן מבטו לעבר
הכניסה, אחר סידר שנית את זוג ספלי התה על תחתיותיהם עשויות
והעץ, ולבסוף פתח בדבריו בקול אשר לא עשה בו שימוש קודם לכן,
כמו קפץ הצליל במדרגות הטונים כמה פסיעות נכבדות.
"אנא", אמר, "התכבד בבקשה, הלו למענך טרחנו טרחה רבה שכזאת",
לבטח התכוון לזוג ספלי התה, אשר משום מקפיד אני על נימוסים
נאותים, ובטח בחברת זרים שכאלו, גמרתי אומר בלבי שאעשה לו
מחווה ידידותית בכך שאלגום מעט מן אשר הכין לכבודי, באמת טרחה
זו הייתה, טרחה אשר שווה את תודתי לו. הודיתי, בהרכיני את
ראשי, ובלגימה מעט ארוכה ומעט פזיזה לגמתי כמחצית הספל, ולאור
שביעות רצונו הלבבית החזרתיו חזרה למקומו, נראה היה כמו הוא
אינו שש לחקות את דרכי, כפי הנראה המתין עד אשר יתקרר המשקה
לפני שישרוף את לשונו וחניכיו.
"כפי שאתה רואה", פתח בדבריו, "הבאנו אותך לכאן על מנת שתלמד,
אינך יודע דיו על מנת לשמש אותנו כראוי, אך אם זאת איננו
יכולים להתעלם כליל מישותך, אשר לה, אם תשמח זאת לדעת, חשיבות
רבה עד מאוד ליחסי הכוחות במצב הנוכחי. ה'מטה', כפי שאתה רואה,
משנה את פניו בהתאם לחיצוניות והפנימיות אשר אותה הוא שואף
להציג, בין אם זאת עליבות למתבונן מבחוץ, ובין אם זה פאר לזה
אשר נכנס פנימה וטעם ממקצת המטעמים אשר מוגשים לו כאן על מגש
של כסף -", כאן עצרתי את דבריו על מנת להוסיף הערה על אותו
הכרח תמהוני לעצב בכזו מלכות את אותו 'מטה', כך קרה לו, וכך
אקרא לו אני, אך אם זאת התעקש הוא להמשיך, וכך עשה  - "אל נא",
הפציר, "הקשב עתה, והנח לי לסיים את דבריי, השאילתות יתבהרו
בהמשך, אנא, המתן בסבלנות, בבקשה", דבריו פרטו על מיתרי הרגש,
חשתי כמו הכרתיו כל חיי, ועתה חייב אני לו טובה ענקית בעבור
דבר מה אשר עשה, אולם אינני מצליח להיזכר מה היה, כפי הנראה
בכך היה טמון סודו, המשיך "שני האדונים אשר מולך הם לא אחר
מאשר שומרי הסף", תמהוני למדי, הרגשתי כמו אני לכוד בשרשרת
אירועים פיקציונית לחלוטין, "ובהמשך נמצא הגשר", הצביע לעבר
דלת בקצהו הנגדי של ההיכל. "אראה לך אותו אחר כך, עתה. בוא
אחרי". סיים לבסוף את נאומו וכאשר קם על מנת להדריך אותי אל
אשר חפץ ליבו להראות, החלו תווי פנים להיבלע בחשכה כמו דעיכת
צלילו האחרון של אקורד הסיום בסימפוניה מוזיקלית, הוא נדם. נדם
כאותו עולם אשר בלעהו בפעור פיו ממש.
"תמימות ארורה", לחשתי לחלל, היו אלו מלותיי האחרונות לפני
שהשפעת ההכרה נמוגה מעל אותו תוואי אירועים אשר גבל בחלום.
יותר לא זכרתי, ידעתי או הבנתי דבר מאשר קרה בהמשך.

אותה שהות הימים המתארכים ללא קץ, מתפתלים ומוליכים אל מוצא
יחידי, סגורים בחומות קרות ומנקרות, לעיתים מטילות יגור ומורא,
חוסמות דרכי הבריות לנוס ולברוח מפני המר מכל. שהות הימים
הנמשכים כך מבוקר עד ערב, מזריחה אל שקיעה, סובבים העולם על
צירו בקצב קבוע ויחיד - מונוטוני. מחוג השניות המקפץ בזריזות,
דולק אחרי חבריו, אך הם - הם רחוקים מלהישמע, מלהיענות לתחינות
הרחמים, לזעקות כי יעצרו, כי ינוחו מעט, ממה הם רוצים לברוח?,
דולקים אחרי צילם, לעולם מקדימים, לעולם מאחרים, פתרונות שווא
של האסכולה המפוררת, הנקראת - האדם. שוקדים ולומדים, מכוונים,
מוסיפים, מורידים, ודי!, אין מוצאים אותו מיוחל, אותו קדוש
ונשגב, שהות הימים הנמשכת, מאפר אל אפר, מן הבוץ השמיימה,
מגוויה לחיים, מנשמה אל - אובדן.
אותה פואטיקה להמונים, המנון לכפריים, שירת תפילתם הגואה עד
בור תחתית מתאדה ברוחות הלחות, הצורמות של אשר הקרוי באוזננו -
מדע, תורת הפרימט החדש, מניף הדגל, מכריז כי מצא פתרון,
ופתרונו שמור ובטוח בקבר.

הזריחה. התעוררתי בחדרי בהרגשה כמו ישנתי כמה לילות אחדים ללא
הקיצה משנתי. רוחי היית רעננה, וגופי חדור המרץ ניגש לפתוח
החלון, להחדיר מעט קרני שמש אל תוך הקרוי - ביתי. בהביטי סביב,
לא הרגשתי כי דבר מה אינו כשורה, להפך היה הדבר, משום שהכל
נראה כמו לא זז ממקומו אפילו בסנטים אחד קלוש, סטטי ויציב
כתמיד. תמונת נוף ההרים הנטויה על צידה מעל אצטבת הספרים כמגדל
פיזה בגרסת נייר וצבעים. אותה שידה בה מאוכסנים היו בגדיי אשר
עדיין הייתה חורקת במקצת משום ציריה החלודים, ולפני אשר הבטתי
לאשר כי דבר לא ארע לאוכל אשר במקרר, צד מבטי את הדוור מן הקצה
השני של הרחוב. התקרבתי אל החלון בזריזות, פתחתי את שלביו עד
תום, ובהביטי החוצה, עקבתי אחר דרכו עד אשר נעצר בפתח מפתן
ביתי, ושלשל זוג מכתבים פנימה, אל תוך תיבת הדואר הנושאת את
שמי וניצבת בין שלל התיבות הנושאות את שמם של שאר דיירי בניין
המגורים.
הדוור התרחק לו, שוקע עם אופניו במורד הכביש עד אשר נעלם כליל
מטווח ראייתי. לבשתי את מכנסיי, פשטתי את גופיית השינה, ותוך
כדי הירידה במדרגות התעסקתי עם כפתורי חולצת הפסים אשר ליום,
יום. אחר הייתי מסדר את שערי ברשלנות, מחליק אותו בעזרת ידי,
ומדלג בחצאי מטרים מדרגה אחר מדרגה, עד אשר הגעתי מטה.
בהיר, אך קר למדי היה המצב אשר שרר בחוץ, הרוח, מעט עזה, פרעה
את שערותיי והעניקה לי חזות מגושמת, מפוזרת, כמו חיי אני ברחוב
ומקבץ נדבות למחייה. הנעלים, אשר בגסות החלו דורכות על השרוכים
הרפויים ומסרבלות את הליכתי, היו מן הסוג אשר הייתי נוהג לקנות
על מנת להחריבם בתוך כמה שבועות ללא חשש מן הפגע התקציבי אשר
הללו עלולים לגרום לי, אם במקרה היו יקרות ערך.
ניגשתי אל תיבת הדואר, שולה המפתח מתוך כיס המכנס, אשר מחובר
היה לצרור מפתחות אחרים, ביניהם מפתח הדירה, המכונית, ביתה של
זוגתי, וחדר המשרד אשר בעיר. המנעול השמיע נקישה קלה אשר בישרה
כי פתוח הוא למבקש להציץ, וכאשר פתחתי המכסה, אשר דמה לדלתו
הנפתחת של מוסך עסקי, נפלה תדהמתי למול חללו הריק של התא, כמו
לא היו שם מעולם זוג מכתבים, והייתה זו רק הזיה אשר בה חזיתי
מספר רגעים קודם לכן, ריק כפי שריק מסוגל להיות, ללא שום מסה,
ובטח שללא זוג מכתבים חדשים, חשתי עצמי נבוך ביותר למול אוזלת
ידי לפתור אותה התעלומה, אשר לאחר כמה רגעים פטרתיה בהכריזי כי
ביש מזל גרידא הוא זה אשר הביא הגנב החוצפן לתאי, ואותו יצר
זדוני לקחת את שלא לו, הוא זה אשר העלים את זוג מכתביי, כך
חזרתי מעלה במדרגות אל דירתי, מאוכזב, וכאשר הטלפון צלצל באותו
צליל מאוס אשר גבל בהרגזה עיקשת, ניגשתי בעצלתיים וללא חשק
מיוחד על מנת להרימו.
"שלום", ברכני הקול.
"שלום", השבתי באותו המטבע.
אתה הנך - גורג'...מ..מ...ג'ורג'", התמהמה הקול, ואחר סיים,
'וינסטון, כן, כן, ג'ורג' וינסטון, אתה הנך ג'ורג' וינסטון",
שמחתי כי יידע אותי בעובדה חשובה זו.
"אכן הדבר", השבתי בקצרה.
"ממ.....ממ", חזר לאותו מלמול עצבני, "משרד החוץ, אם אינני
טועה?", שאל.
"אכן הדבר, מחלקת מודיעין, כן, כן", הקשתי.
"הבט אל מחוץ לחלון", הכריז בפתאומיות, קולו היה רך, כמעט
ובלתי נשמע עד כה, אך עתה נראה כמו ניסה לאחוז ארשת רשמית
בגוון החדש אשר סיגל לו.
"מה?", תמהתי.
"הבט אל מחוץ לחלון", ציווה, "ראה עומדים על שפת המדרכה שלושה
אנשים בחליפות שחורות, ללא כובעים, האם אתה מזהה?", עשיתי
כדבריו, ניגשתי אל החלון, אוחז האפרכסת בידי האחת, ואילו בידי
השנייה מסיר את השלבים בזה אחר זה,
"ובכן", אמרתי, "אני רואה. מה הלאה?", לרגע לא חשבתי כי עלי
להתחכם.
"צא החוצה", ציווה הקול, "בהגיעך אל שולי המדרכה, הרם את זוג
ידיך באוויר, עלינו לוודא כי אתה אינך חמוש, חשוב מאוד כי לא
תגרום בעיות, מובן?".
לא נותר לי אלא להסכים לדבריו, "וזה הכל?", שאלתי, התשובה לא
איחרה לבוא.
"קח אתך את כל אשר נחוץ לך לשלושה ימים, בזה הרגע נותרו לך אך
ורק עשר דקות, ואנא, אל תבדוק את מידת הגבול אשר אנו מוכנים
לתת, עשה כדברינו, והעסק יסתיים במהרה".
כאשר סיים את דבריו, ניתק הקו, וצליל ארוך ודקיק נשמע במקום,
סגרתי השפופרת, וניגשתי במהרה לאסוף את אשר עלי לקחת, בראשי
חולפים להם עשרות תסריטים של העתיד לבוא, מהם האופטימיים ומהם
האופטימיים פחות, בלבי קיוויתי כי אין עסק זה עומד להיגמר
במותו של אדם, מותו של כל אדם,
התחלתי במלאכה.
ראשית משכתי את מזוודת הנסיעות שלי אל מחוץ לבטן המיטה, אחר
הצבתיה על המיטה עצמה, ולא עברו יותר מחמש דקות תמימות עד אשר
בגדים וציוד מספיק היו לי בתוכה לשלושה ימים שלמים, ביניהם
לבנים, שמיכות, בגדים לערב, ובגדי יום, יום, מברשות שיניים,
תכשירים למיניהם, מכונת הגילוח, מברשת שיער ומעט כסף לעת
הצורך. ירדתי מטה, מביט חלופות בשעון, נזהר שלא להתחלק מפאת
ההתרגשות, וכאשר לבסוף, חשתי את משב הרוח מלטף את פניו, הנחתי
המזוודה על הרצפה, ובצעדים זהירים התקרבתי אל שולי המדרכה, ואת
זוג ידי הנפתי באוויר כאדם אשר נכנע לאחר קרב ממושך ועקוב
מדם.
שלושת האנשים התקרבו אלי, חזותם החיצונית הייתה של אנשי ממשל
בירוקרטים, משקפי שמש לחוטמם, ארשת פורמלית על פניהם, וחמיצות
מה במנהגיהם.  
"בדוק אותו", סנן הימיני מבין שלושתם בעל שיער חום, ופנים מעט
מצולקות. לשמע דבריו, ניגש אלי האמצעי, הנמוך מביניהם, מעביר
את ידי מברכיי ועד חזי, מוודא כי אין אני נושא עמי נשק או כל
דבר אחר אשר עלול להיות להם לסכנה.
"הוא נקי", הכריז, והאדם השמאלי, אשר פדחתו הקירחת נצצה מעט
באור השמש, התקרב אלי, והובילני עד קצה הכביש, כאשר שאר חבריו
הולכים מאחור, ונכנסים אחד אחר השני למכונית, רגע לפני שאני
הושבתי בין שני האדונים, שכפי הנראה היו פקודיו לאותו מקרה אשר
למענו נשלחו.
האיש בעל השיער החום התיישב מלפנים, ליד הנהג, ואילו שני
האחרים התיישבו משני צדי, לוודא כי לא אברח, "מה פשר כל זה?",
התרעמתי נמרצות, "האם אני נחטף?", שאלתי בהיפותטיות גמורה.
האיש בעל השיער החום צחק, והוריד את משקפיו, "גורג', ג'ורג'",
פתח בדבריו כשם שהחלה המכונית לנסוע לאחר התנעה קצרה, ומספר
גניחות של המנוע, "ג'ורג', ג'ורג'", חזר על דבריו שנית, "אתה
נעשה גרוע מיום ליום".
"אני?. צ'ארלס?, הרשה לי לצוטט - "חשוב מאוד כי לא תגרום
בעיות", אתה לא חייב להקריא מתוך מילון אמרות השפר של המחלקות
הממשלתיות, מספיק ניסיתי לשתף פעולה, פעם הבאה, פשוט שלח
מכתב".
"שלחתי", ענה צ'ארלס.
"אם כן, מה עלה בגורלו?",
-"התחרטתי ברגע האחרון, חשבתי כי יהיה זה משעשע יותר בדרך
הזאת".
"הוא לא יאהב את זה, אתה יודע".
"אז שלא יאהב, הוא לא צריך לדעת".
צארל'ס הביט על המזוודה אשר הושבתי על ברכיי, וחייך, "אתה מכין
את עצמך לשלושה ימים קשים, חשבתי כי תצטייד טוב יותר מזה".
"מה הפעם, צ'ארלס?", שאלתי בנימת של כעס בקולי, "מה כבר לעזאזל
יכול כבר לקחת שלושה ימים מחיי, מה?"
ג'ורג' צחק, אחר פנה את אצבעו להורות את הדרך לנהג, ומשסיים
פנה אלי בשנית, וקולו הפך רציני, "נעדכן אותך במשרד, אתה כבר
תדע הכל", אמר, ומאז לא פצע את פיו כל הדרך כולה.
פרק ב' -

"הננו צופים כי מטרתם הבאה תהיה - אתה. איננו יכולים לשער זאת
בבטחה, אך לפי הסימנים, ולפי מידע מודיעיני אשר התקבל לאחרונה,
נתקלנו בשמך מספר פעמים בהקשר לזהותו של ה'שותף החדש', אשר
כוונתם היא לצרפו בתור נכס אסטרטגי לפעולתם. עליך לדעת כי לוקח
אתה על עצמך סיכון רציני בהסתננות שכזאת , איננו ערבים
לביטחונך, ורק לאחר שלושה ימים נוכל ליצור עמך קשר, הרי זה זמן
רב מתחת למים, אך אנו בטוחים כי תעמוד בכך, ביודעין כי עברך
נצטלב בעברם זה כבר מספר פעמים במהלך חייך, אולם יודעים אנו,
כי זו הפעם הראשונה אשר בה מעשיהם מכוונים ישירות כלפיך,
האינטרסים הם ברורים, ראה!". קם ממקומו, נעזר במסעדות הכיסא,
דוחף עצמו מן השולחן, ומתקרב בצעדים קצרים אל לוח לבן ונקי,
פורס על פניו מפה עולמית מעוטרת בשלוחות קווים ועיגולים
צבעוניים על מיני מקומות ודרכים, אחר, שולה מכיסו על 'מורה'
ממתכת, ומצביע לעבר עיגול שחור ועבה, המקיף בגסות את הארץ
הקרויה בשם - גרמניה.
"כפי שאתה יכול לראות זה כבר עשרות בשנים כאשר אנו מנסים
להיאבק, פעם בהצלחה, ופעם בחוסר הצלחה במיני מחתרות הפועלות
למען שינוי סדרי השלטון הידועים לנו בעולם המערבי. בין עם
ארגונים ניאו-נאצים כאלו או אחרים, ובין אם גופים אנרכיסטיים
או ניהליסטים, מעולם לא נתקלנו בגוף בעל עוצמה חשאית שכזו, אך
אם זאת מצהיר על עצמו בגלוי, סתירה שעליה עמדנו בתור אמתלא
ליהירותו ומצבו הנפשי המעורער של מנהיגם - גרגור מוטאבדיץ',
בכינויו - 'גרג', מעולם לא הלך לפי דרכיהם של אחרים, ודרכו שלא
היא הקשה ביותר עמה עלינו להתמודד, משום העובדה כי ל עת עתה,
היא חוקית לחלוטין בכל רמ"ח אבריה, וזו בעצם הסיבה מדוע אנו
חוששים כל כך.
לפי סברות וחששות שלנו מכוונותיו של האיש, עליך מוטלת המשימה
להסתנן פנימה, על מנת לגלות הסיבה, מדוע מציבים הם את היסודות
ולמה?. אך לפני נעשה פעולה זו, עלינו לקבל את הסכמתך, וענו
מוכנים להעניק לך שהות קצרה להרהר בכך, אנא החלט במהרה,
ושהחלטתך תטיב עם הארגון והמדינה אשר על בטחונה אנו מבקשים
לשמור ולהגן".
גיבור של ממש, לבי נתמלא גאווה, ושניות ספורות בלבד הרהרתי
בדבר, "כן", הייתה תשובתי, וחיפזונה הדהים אפילו אותו, "אם
כך", אמר בקולו השליו וקר הרוח, "בוא אחריי", ושנית, פסעתי
בעקבות אדם אשר גורלי בידיו, והוא הנו לוט בערפל למול עיני
ותודעתי.
קירותיו הלבנים של המקום, נקיים, טהורים, גובלים בסטריליות
זכה, עוקבים אחר צעדיי, מיישרים מבטם, בוחנים, מנחשים, שעון
האורגלין משמיע צלצולו מן החדר הסמוך, מורה כי שעת אחר הצהרים
כבר חלפה לה, עתה עליהם לשוב חזרה לביתם, מעונם, כה יאמר -
שירותכם הסתיים, נוחו לעת עתה. מחייך פיו, ובצחוקו, יוצאים הם
אל מתוך לאסקופות העץ אשר למשרדיהם, אוחזים קרוב לגופם מיני
תיקים ומזוודות, משחררים הצווארון המעיק, מחממים הצוואר בעזרת
תנועות מעגליות, אחר מברכים לשלום, ופוסעים מהר ככל הניתן על
מנת יגיע ראשונים למכוניתם, ולא יאלצו להתעכב ביציאה מפאת
הפקקים אשר לשעת עומס שכזו.
"וכשהם יעזבו, או אז, בחורי, מכאן תחל עבודתך, אחריי", התמיד
באותה סיומת, צעדיו מהירים, נרגשים, חולף על פני העובדים, אינו
מברך, אינו מודע לקיומם, נעצר, בודק אם בקצבו אני מתנהל,
מאוכזב מעט, מחכה בעל כורחו ובלא רצון, וכאשר צעדיי הנה
וגובלים בריצה, ממשיך הוא כנחש להתפתל







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
האין תריסים הם
רק התאבכות של
פלסטיק?




כבשל'ה בתהייה
קיומית ( בשעת
מעבדות פיזיקה)


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/4/00 8:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אוגוסט קול

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה