מזיז בתנועות בטוחות את העכבר מצד לצד ומתרווח בכיסא העור.
עובר שוב ושוב על רשימת השמות ומתלבט.
לבסוף בוחר בדנה.
לאחר היכרות קצרה משנה לה את השם לסנדרה ואת צבע העיניים
לכחול. מתכתבים...
אני שואל מה בא לה לעשות היום בערב והיא עונה שיש לה חבר.
אני מברר איך קוראים לו ומבקש שתמתין.
בלחיצה על הכפתור השמאלי של העכבר עובר לתוכנת אנטי-חבר, מאתר
אותו תחת הקטגוריה של "חברים נאמנים אוהבי טבע שדוברים שלוש
שפות" ומוחק אותו בלי להניד עפעף. דווקא עשה רושם של בחור
נחמד. חוזר אליה.
עכשיו היא הרבה יותר נחמדה ופתאום גם נשמעת מעונינת.
אני עונה לה על כמה שאלות ותוך כדי מגביה אותה בשלושים סנטימטר
ומוסיף לה שיער בלונדיני חלק בערך עד לתחת.
כמוני, גם היא אוהבת לרקוד ולטייל, ללכת לים ולבלות.
רק עם האהבה שלה לפרחים יהיה לי קצת קשה להסתדר. אלרגיה.  אבל
לכל דבר יש פתרון. אני נזכר בימים שבהם התפשרות הייתה חלק בלתי
נפרד ממערכת-יחסים ונתקף צמרמורות.
לחיצה מהירה על הכפתור הימני של  העכבר והיא נרקמת מולי כאילו
היא עשויה בשר ודם. יפה בצורה שקשה לתאר. מושלמת.
אני שולח תמונות של פרחים והיא מסמיקה.
מדברים על עתיד משותף, ואולי כשנהיה מספיק בשלים, אפילו על ילד
וירטואלי. בוחר בצבע זהב ומצייר טבעת.
היא כותבת שעדיין לא ואני מאיים בלכבות את המחשב.
היא משמיעה קולות אלקטרוניים של בכי ואני כותב לה שאני מחבק
אותה.
היא מיד נרגעת.
אני מחייך ונדמה לי שגם היא, ולאט לאט הכול מתחיל להסתדר.
ורק הבוקסר שלי, שאוכל עכשיו את הכבל של המחשב, לא מבין למה
פתאום המסך נהיה שחור, למה הנעל שעפה פוגעת לו בדיוק בראש,
ולמה, למה אני כל-כך שונא כלבים.