אל תיגע בי אחרת...
תמשיך לגעת בי כמו שנגעת בי עד עכשיו...
תנשק אותי בצוואר ובלי להגיד מילה תחדור לי ללב...
כל מילה שאני אגיד עכשיו תלווה במחשבה שמתרוצצת לי בראש כל
הזמן כשאני מדברת איתך,
          "אני אוהבת אותך..."
גם כשאני אכעס עלייך כשאתה לא איתי ואתה רואה סרט...
           "אני אוהבת אותך"
דמעה מתנפצת מתחת לעין...
היא עצובה ושמחה יחד,
מצד אחד שמחה שמצאתי אדם כמוך,
אך מהצד השני פוחדת, פוחדת לאבדך...
          "אני אוהבת אותך"
אני לא כותבת את המילים האלה,
זו לא היד שלי,
לא הראש שלי,
לא המקלדת...
זהו הלב...
אלוהים החליט להעניק לו ידיים לחמש דקות,
והוא כותב
          "אני אוהבת אותך"
ושוב...
אני יכולה להתעלם מהמחשבה הזאת,
אך זה יהיה כמו להתעלם מהעובדה שקוראים לי שיר...
תחבק אותי...
ועוד פעם
אל תרפה...!
אל תעזוב את הידיים...!

אל תשחרר אותי אני אוהבת לשמוע את הלב שלך ולקרב אותו לשלי,
לדעת שאתה מרגיש כמוני...
אין מילה שתביע מה שאני באמת מרגישה עכשיו...
אין ...
לא קיימת...
לא נולדה...
אני פשוט מרגישה צורך לשבת מולך, בחוסר מעש,לא לעשות כלום...
ולדעת שיש עוד מישהו שמרגיש כמוני...

       "אני אוהבת אותך"

אני לא רואה את המונולוג נגמר
כפי שאני לא רואה את אהבתי אלייך נגמרת...