היא לא מצליחה לנשום, להבין מה קורה סביבה. כל המחשבות,
הרגשות, הפחדים, הכל פשוט מתערבב לה. היא פשוט לא מצליחה
להפסיק לרעוד.
אני מסתכל עליה מאוהב עד השמיים והיא יושבת שם בוכייה. אף פעם
לא הצלחתי להבין אותה, איך שנייה אחת היא יכולה להיות הבן אדם
הכי מאושר בעולם ואיך שנייה אחרי זה היא מתחילה לבכות.
היא תמיד יושבת שם עם החברות, הידידים ותמיד בראשם הבובה שלה,
הנשמה שלה, החברה הכי טובה שלה בעולם. נראה לי שהיא היחידה שאי
פעם הבינה אותה באמת.
יש לה המון חברים, היא מן חברמנית כזאת, כל מי שרוצה יכול
להתקרב אליה אבל מצד שני היא נראית מאוד פגיעה, כאילו מישהו
הכאיב לה מאוד פעם. הייתי רוצה לדעת את הסיפור שלה, אבל אני לא
מצליח לקרוא אותה.
יש לה את החיוך הכי מדהים בעולם, שגורם לך תמיד לחייך אחרי
שאתה רואה אותו. וכשהיא בוכה היא עדיין צוחקת מדי פעם, אף פעם
לא מסוגלת להיות רצינית באמת, אף פעם לא מסוגלת להיות עצובה עד
הסוף.
היא אומרת משהו שקשור לתאריך ה-1.2, ה-1.2 היא חוזרת ואומרת.
אני שם לב שהתאריך הוא ה-15.1 ולא מבין מה היא רוצה. אבל היא
חוזרת ואומרת ה-1.2 כמה שאני שונאת את התאריך הזה, בלי להסביר
למה.
לאט לאט היא נרגעת, אבל גם כשהדמעות הפסיקו לזלוג, צריך להיות
זהיר. כי כל עוד הסימן האדום הקטן נמצא ליד עין שמאל היא עלולה
להתחיל לבכות מחדש.
ואני, אני תמיד אהיה שם לחבקה עם עוד עשרות אנשים החברות,
הידידים והמנצחת הגדולה, הבובה שלה שתמיד מתקרבת אליה הכי קרוב
שאפשר, כי רק לה היא נותנת. ואני מסתכל מהצד מאוהב עד השמיים,
מדמיין את עצמי במקום הבובה שלה, רוצה להתקרב, לגעת אבל יודע
שזה לא יקרה, לפחות לא היום.