[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני זוכר והזיכרון מתחיל להעלם.
היום בשביל לזכור אני צריך כבר להתאמץ יותר.
אני זוכר שאמרתי לאבא שאני כמו כל המשפחה הולך לצבא, אבא חייך
אלי ואמר שטוב מאוד כיוון שבמדינה הזאת הדרוזים הם ישראלים כמו
כל אחד, והם צריכים להגן על המדינה ולהיות נאמנים לה, נורא
אהבתי את אבא אז כי הוא היה חכם.
אז אחרי שהלכתי ללשכה והתנדבתי כמו האחים שלי אילו אם העיטורים
הרגשתי טוב, הרגשתי כל כך טוב שכבר לא הפריע לי שפה בטבריה
הכבישים שלמים ואצלנו בכפר לא, הרגשתי טוב אפילו שיש פה פנסים
בכל הרחובות ואצלנו לא, כיוון שידעתי שזאת המדינה שלי ואני כמו
כולם צריך לתת כדי לקבל.

אז אחרי שחתמתי על זה שאני רוצה להתגייס שאלו אותי לאיפה אני
רוצה, אמרתי גשש כמו כל המשפחה, כמו הדודים וכמו האחים, אני
רוצה לעזור איפה שבאמת צריך, איפה שיש באמת מלחמה.
אז אמרו לי נראה ואנחנו לא מבטיחים אבל נשתדל.

הזמן עבר די מהר ואני קיבלתי את צו הגיוס שלי, אני את זה עוד
זוכר כי אבא ממש חיבק אותי ואמר לי שאני עכשיו גבר כמו כל
המשפחה, ושהבאתי כבוד, אני נורא שמחתי והלכתי להראות את זה לכל
האנשים בכפר.
הימים חלפו מהר והתאריך התקרב, ידעתי שאני כמו כולם הולך להיות
גשש על הגבול אז למדתי מהדודים שלי את העבודה, איך בודקים
עקבות ואיך יודעים כמה זמן עבר, זה לקח זמן אבל הדודים שלי
אוהבים אותי ואני אותם אז שנינו התאמצנו כמה שאפשר כדי שאני
אהיה חייל טוב כמוהם לפחות. תאמת לא האמנתי שאני אוכל להיות
כמוהם כיוון שהם קיבלו עיטור גבורה על מלחמה במחבלים אבל אמרתי
לעצמי שאני בטח אנסה.

שוב הימים רצו לי והתאריך כבר נראה בפתח, אני יודע שבשבילי
התאריך הזה שינה המון, הגעתי ללשכה ושם חיילו אותי, נתנו לי
מדים שכבר היו לי בגלל הדודים שלי, ונתנו לי נעלים ועוד כל
מיני שטויות שעף אחד כבר לא משתמש בהם, היו איתי עוד הרבה חברה
אבל לא היה שם אפילו דרוזי אחד חוץ ממני.
המפקדים סידרו אותנו בשלשות ואז העלו אותנו לאוטובוס, הגענו
עוד באותו היום לטירונות, אני מודה שהופתעתי כאשר אמרו לנו
שאנחנו הולכים להיות במגב ומיד ניגשתי למפקד כדי לשאול אם אין
טעות. המפקד הביט בי ואמר שאין שום טעות ושאני אחזור לביתן
שהקצו לנו.
לפני שחזרתי לביתן התקשרתי הביתה לספר ואבא אמר לי שאני צריך
להיות חייל טוב איפה שישימו אותי, אז אמרתי לו שאני אהיה החייל
הכי טוב.

הטירונות לא הייתה קשה לי למרות שהרבה חברה שם היו חברה אם
בעיות בהתחלה, כל אחד ניסה לעשות רוח והיו גם כאילו שהלכו מכות
אחד אם השני ואפילו אם המפקדים פה ושם אבל לבסוף הפכנו להיות
חברים. לא חברים שהולכים אחד לבית של השני אלא חברים של צבא,
חברים שמתחבקים אחרי שבת בבית, חברים שנותנים סיגריה לחבר כאשר
אין לו. חברים שעוזרים אחד לשני לסיים מסע ארוך וכבד.

החברה בבית היו מרוצים שאני במגב ואמרו לי שזו יחידה טובה מאוד
ואני אעשה בה חייל.
ובאמת שככה היה המפקדים אהבו אותי כי לא עשיתי הצגות, והחיילים
אהבו אותי כי תמיד אמרתי את האמת, אני זוכר שלימדו אותי על
ערכי צה"ל מחברות ועד נאמנות , אני זוכר אותם טוב טוב, ומוזר
שאת לא משאירים חייל פצוע לא היה צריך להסביר, זה היה ברור
לכולם ,למעשה זה היה אחד הטרטורים הכי גרועים שלנו שכל פעם
חייבו אותנו לסחוב אחד את השני על הגב בשביל האימון של אם יקרה
משהו. היו עוד חוקים אבל אני כבר לא כל כך זוכר אותם טוב
היום.

כאשר הטירונות נגמרה התחילו לשלוח אותנו לכל מיני מבצעים, אני
והחברה יינו בעיקר שומרים על האזרחים בכל מיני מקומות כדי שלא
יפגעו ובעיקר בשביל להראות נוכחות, תאמת לא הכי אהבתי את זה
אבל אבא אמר לי שכל תפקיד שנותנים לי חשוב אז עשיתי בשקט מה
שהוא אמר לי, תאמת רציתי יותר אקשן רציתי להראות שלא רק הדודים
שלי יכולים להיות בגבול ליד המחבלים.

הזמן חלף כאשר העבירו אותנו לשמור בשטחים, אני מודה שאז התחיל
להיות מעניין, עם בכמה זמן היו שולחים אותנו לפזר מהומות
והיינו עושים את זה טוב, אם רובים או אלות או אפילו בידיים.
הערבים פחדו מאתנו אפשר היה לראות את זה בלבן של העיניים שלהם
כאשר בנו.
אני זוכר שהמפקד קרא לי ולעוד כמה חברה לבוא אליו, הוא אמר לנו
שאנחנו הולכים לשמור בתוך מקום קדוש ליהודים, קבר יוסף הוא קרא
לו, הוא סיפר לנו את כל הסיפור אם אברהם והכל ואז אמר לנו
שאנחנו נהיה שם על אזרחית כי זה מה שההוראות אומרות.
בהתחלה היה ממש כיף להיות שם, החברה שמתפללים באים לשם אם אוכל
טוב ומחלקים לנו ודי מכבדים אותנו כאשר הם יודעים שאנחנו
שומרים על המקום שלא יפגע.

אני זוכר איך האחת המשמרות הגיע הוראה לפנות את המתפללים כי
הולך להיות בלגן, תאמת שמחתי כי אני התחלתי לאהוב בלגנים, מיד
עלינו על מדים והתחלנו לתפוס עמדות, עברו כמה שעות והיה שקט עף
אחד לא בה. הסיגריות התחילו להיגמר ואז זה התחיל, ברחוב היו
קולות של זעם, אני לא יודע איך מתארים זעם אבל היה תחושה של
כבדות באוויר מהסוג שלפני פיצוץ החברה ואני יכולנו להרגיש את
זה דופק בנו אבל לא התרגשנו כי כבר הכרנו את הערבים האלו, יעשו
קצת רעש יזרקו קצת אבנים ואז נצא אליהם , מיד הם יברחו ואנחנו
נכניס קצת מכות לאילו שיישארו ונשחרר גם אותם.
אני מודה שכולנו ציפינו לבלגן אבל אף אחד לא ציפה שזה מה שיהיה
פתאום זה התחיל, אלפים הם היו או אולי רק כמה מאות אבל זה לא
שינה, ברד של אבנים החל לרדת עלינו, כמויות אדירות בלי הפסקה,
בהתחלה אפילו לא העזנו להוציא את הראש אבל לאחר כמה דקות
התחלנו לירות כדורי גומי כדי שהם יתרחקו, בדרך כלל זה עזר אבל
הפעם לא, הם נשארו קרובים והתחילו לירות עלינו אש חיה, לא היו
הוראות בדיוק מה לעשות במצב כזה והמפקד אמר לנו לא לירות את
הכדורים החיים שלנו כיוון שאנחנו עוד לא יודעים מה הולך לקרוא
בהמשך, הזמן עבר ואני שהייתי אם עוד אחד מהחברה בעמדה בעיקר
התכופפנו וראינו את אילו שזורקים את אבנים.

תאמת אני יודע שתמיד מה שהכי לא צפוי קורא אבל עד אותו הרגע לא
האמנתי שזה יקרה לי, האבנים עפו באוויר והיריות עפו אחריהן כמו
במערב הפרוע, ופתאום זה הגיע, חטפתי אותה איך שאומרים, אני לא
בטוח למה אולי זזתי אולי לא הייתי מוסתר אבל הבום הדהים אותי,
הירייה פגעה בי בגוף ואני עפתי אחורה, מי שהיה איתי ראה את זה
וחטף בהתחלה יותר שוק ממני, האבנים המשיכו ליפול מסביב והוא
התחיל לצעוק לחובש ושיש פצוע.
אני ניסיתי לנשום אבל זה כאב נורא אז נשמתי קצת פחות, הוא גרר
אותי אני חושב קצת יותר מתחת למחסה כאשר הוא מבטיח לי שהחובש
בדרך ובאותו זמן צרח לחובש לבוא, אני חושב שנכנסתי להלם בעצמי
והזמן התחיל ללכת לאט, האבנים ריחפו להם לאט לאט כך שיכולתי
לעקוב אחריהן בזמן שהן עפו, למעשה מהיריות יכולתי לחבר איזו
מוזיקה מזרחית יפה בשביל הריקוד, אני זוכר ששמעתי את זה שהיה
איתי אומר לי שבקרוב מגיע החילוץ ושלא לדאוג, לא יכולתי להסביר
לו שאני בכלל לא דואג, אולי קצת כואב לי פה ושם אבל אני סומך
על המפקד שלי בעיניים עצומות שהוא יבוא אלי, אני זוכר שחייכתי
קצת כשחשבתי שהינה יש לי עכשיו סיכוי לקבל את העיטור שלי, לא
הייתי בטוח אם אני מספיק גיבור אבל ידעתי שמי שחוטף בדרך כלל
מתייחסים אליו אחרת, בצבא וגם במשפחה.

הכאב היה חזק אבל אני המתנתי כי הרי זה שהיה איתי הבטיח לחלץ
אותי , הוא לחץ לי על המקום שבו נפצעתי והמשיך לצעוק לחובש
שיבוא, לא היה לי כוח לומר לו שהחובש לא יכול לבוא כיוון
שיורים ואין אפשרות להגיע לעמדה, אבל ידעתי שכאשר זה יצא החוצה
הצבא יעשה הכל כדי לחלץ אותי, הרי זה מה שאמר לי המפקד, אני
זוכר שהוא הקריא לנו את המילים אני זוכר חברות, אני זוכר
נאמנות, אני זוכר לא משאירים פצוע, הזיכרונות שלי מתחילים
להעלם לי, כאילו משהו קוטע לי אותם אחד אחד.

טוב כאשר אתה פצוע זה לא מפתיע שהזיכרון נחלש אני מרגיש איך
הדם זורם לי מהגוף החוצה, כבר כמעט שאני לא שומע רעש בחוץ לא
יריות ולא אבנים, אני כבר לא שומע את החברים שלי צועקים
וקוראים לחובש, אני מנסה להביט אבל שחור לי וכואב מידי עכשיו
בשביל להביט, אבא היה אומר לי שכאשר כואב לעצום את העיניים
ולחשוב חזק, ואני אוהב את אבא אז אני עוצם אותם ונושם לאט כדי
שיכאב פחות, הגוף שלי מרגיש חלש , אני מנסה להרגיש את הנשק אבל
אפילו הידיים שלי לא עובדות טוב, מתחיל להיות שקט מוזר כזה, מי
יודע אולי הגיע החילוץ ובגלל זה שקט, הראש נעשה לי כבד,
והמחשבות נעלמות אחת אחרי השניה, כבר לא קר לי ולא חם לי,
למעשה אפילו הכאב כבר התחיל היות מטושטש, אני מחייך חיוך אחרון
יודע שאני כבר לא צריך להמתין עוד הרבה , כי הרי החילוץ חייב
להגיע....







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני מקסימום
מחובר לקולט'ור
הישראלי. בכלל,
אני חושב שעשינו
בארה האחרון ממש
אפגרייד מבחינת
הסושיאל
אביליטיס שלנו,
הפכנו להיות
הרבה יותר
יוניטד בתור
קולקטיב אומתי,
וזה משפיע
דיירקטלי גם על
הריטינג סקילס
שלנו, לדוגמא.

-מראה מודאגת.


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/7/01 3:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רועי בלום

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה